ביקור בסטודיו של דניאל אוקסנברג

 

 "אנטנה",90X90, שמן ועפרון על בד. מתוך "אנטנות הן למעלה, צמחים הם למטה".

 

במבט ראשון הציורים של דניאל אוקסנברג נחווים כמו חגיגה של האפשרות שבציור, אותם ניסים קטנים שרק הוא יכול לחולל. העבודות מפעילות את העין ואת הגוף, מבקשות מהצופה להתענג על כל קו וכתם. בחלקן ניתן לזהות דימויים מסוימים: אובייקטים כמו אנטנות, צמחים, בלון גז או צל של תחנת אוטובוס. אולם האובייקטים לא מתנהגים כנושא, הם מתמזגים אל תוך הפעולה הציורית והופכים לחלק מעולם של צורות, שקיפויות, צבע ותנועת יד.

 

אין זה פלא שהציורים מזמינים את הצופה לשוטט בין דימויים פיגורטיביים מוכרים ובין כתמים אבסטרקטיים, בין סממנים של חלל ועומק לבין חומריות שטוחה של צבע מטפטף - הם עצמם נולדו מתוך שוטטות ממשית בעולם. לכל ציור קודמת תמונה שדניאל צילם, שאותה הוא לאחר מכן ניסה לפרק ולהרכיב מחדש על הבד. את רוב התמונות אפשר למצוא בחשבון האינסטגרם שלו, שם גלילה סקרנית תחשוף פריימים מוקפדים והחלטיים, עם צבעוניות מופגנת אך גם מוגדרת, המייצרת קומפוזיציות של יחסי גדלים וכיוונים. הרבה מהדימויים קשורים לשכבתיות, לחומר, לזבל; קיר זכוכית שעליו טפט לבן שקולף, בלון גז ליד פח זבל. אולי מצחיק לקרוא למפגש שלנו "ביקור סטודיו", כיוון שדניאל לא מגדיר את עצמו כאמן סטודיו, כזה שעבורו תהליך היצירה מצריך חלל עבודה מוכר וקבוע. למעשה הוא מורכב משיטוט ספונטני בעולם החיצוני, ובמקביל מחיפוש סיזיפי בתוך העולם האישי. יש בתהליך הזה משהו שדורש את פעולת ההליכה, את היציאה החוצה.

 

 

בשנה ג', לפני שהוא טס לסמסטר של חילופי סטודנטים בדבלין, דניאל הציג תערוכה במחלקה במסגרת פרויקט "הקיר של אוורט". זהו קיר שמוקדש לזכרו של אוורט בנטלי יורגנסן, ועליו מוצגות תערוכות מתחלפות של מרצים וסטודנטים אשר נאצרות כל שנה על ידי מרצה אחר. התערוכה, ששמה "אני אקרא לך אודיסאה", כללה ארבעה ציורים שנתלו על קיר צבוע בכחול בוהק. בכל ארבעת הציורים חוזר מוטיב של סירות עוגנות בנמל. חלק מהדימויים כאילו נגזרו מתוך הבד ובמקומם נותר חלל לבן, חורים שנפערו בתוך כתמי הצבע העליזים באופן ילדותי, סוג של אובדן סנטימנטלי.

 

בנוסף לנוסטלגיה שעולה מהם, אי אפשר להתעלם מהמעטפת המיתית של שם התערוכה. המילה 'אודיסאה' מעלה קונוטציות של מסע, יציאה לקראת יעד מרוחק ולאחר מכן שיבה מפרכת הביתה. דניאל מודה שמאחורי שם התערוכה יש סיפור שהוא כוח מניע, אבל הוא לא העיקר. "יש בית ואתה רוצה להגיע אליו אבל לא יכול. לקרוא לדמות אודיסאה זה דבר שמייצר מערכת יחסים של רצון להגיע הביתה, כמיהה להגיע הביתה, אבל הבית לא קיים. אולי הוא היה קיים והוא נעלם."

 

כשדניאל למד צילום בקורס של תמרה מסל, היא הסבה את תשומת ליבו לכך שהתיקיות בהן הוא שומר את התמונות שצילם קרויות על שם המרחק מהבית בו היה כשצילם אותן – בפארק, מאחורי הגדר, וכו'. המרחק מוגדר ביחס למקום שממנו השוטטות מתחילה, אותו מרכז כוח כבידה חסר. מהו הרצון לחזור לבית שלא קיים יותר? אולי זהו הניסיון להגיע לשלמות, אידיאל בלתי מושג שהתעצב לפי מקור שאבד. או במילותיו של דניאל: "אתה משוטט כי אתה לא יכול להיות בבית".

  

 אם ל"אני אקרא לך אודיסאה" היה מקום התרחשות ספציפי, הים והסירות, כעת נכנס לתהליך ממד של ספונטניות. הדימויים כביכול אינם קשורים אחד לשני, ומה שמחבר אותם הוא הפורמט האחיד של תשעים על תשעים. אולם גם מאחורי המיידיות ה"אינסטגרמית" יש ראיה מכוונת, רגשית בבסיסה. הסצנות שהוא מבודד ואז מצייר ממשיכות להכיל את אותו האובדן שהשוטטות מבקשת למלא. אנטנות, בלוני גז, צל של תחנת אוטובוס, אלו אינם דברים שאפשר לראות במקומות הומי אדם, אלא דברים שנמצאים לצד הדרך. חוסר הנחיצות שלהם והיעדרם של בני האדם מהנוף שסביבם מעיד עליהם כעל דברים שננטשו, שאיבדו את מטרתם ואת האנושיות שבהם.

 

למרות שהוא מודה כי אחת הבעיות שלו היא שהוא יותר מדי אוהב את הצילומים שלו כצילומים, נראה שמשהו מושך את דניאל שוב ושוב אל הציור. דניאל מתייחס אל הציור לא כאל "חלון למציאות", אלא כמעט כמו אל אובייקט בחלל, כזה שיש לו חומר ומשקל. באופן הזה גם לחומרים שהוא משתמש בהם יש חשיבות. למשל, צבעים תעשייתיים לצד צבעי שמן. זו לא רק החומריות שלהם והיכולת שלהם לאטום, אלא ש"הם גם קשורים לעולם האמיתי, זה הצבע שצובעים איתו את הגדר." באופן הזה גם הבד משחק תפקיד חשוב, "יש את הלבן של הצבע ואת הלבן של הבד. הם שונים. יש פה נופך של העלמות, של תעתוע.". דניאל לא יודע איך יראה הציור הבא, "הוא לא יהיה בדיוק כמו הצילום או כמו שום דבר שאנסה לדמיין, אני מגלה אותו תוך כדי תהליך. אני לא מפחד להתעסק באיך שהוא נראה - פה חסרה עוד שכבה, פה חסר צבע. אלה שאלות שמעניינות אותי." כשדניאל מצייר שער, לא עולה ממנו הממד הפונקציונלי של שער שנפתח ונסגר, אלא חלודה, צבע תעשייתי ושכבות מתקלפות. למרות שהדימויים מתייחסים לדברים מתוך העולם המוכר, הם בו זמנית מתנתקים מהאובייקט המקורי והופכים למצע עבור המבע הציורי.

 

 

 

 

לקראת סיום שאלתי אותו על שגרת העבודה שלו אבל היה לו קשה לענות, אולי מכיוון שזו שאלה שמניחה מראש שהאמנות מבקשת שגרה. לאחר שתיקה ארוכה הוא סיפר שהוא עובד הכי טוב כשנתקע לו שיר בראש. "אני שומע את אותו השיר בלופ, בכל מקום: באוטובוס, בבית, כל הזמן. ואז אני עובד הכי טוב, עד שמגיעה תקופה שנמאס לי ממנו ובא לי להקיא כשאני שומע אותו. אחר כך יש שקט, עד שהצורך עולה שוב."  ואולי בלי קשר לדפוס הזה של בדיקה ואז עבודה אינטנסיבית ואז הפסקה, הוא היה רוצה שהמתבוננים בציורים שלו ירגישו תחושה של ורטיגו וסחרחורת.

 

 

 

Please reload

    כתבות נוספות

מצבורים חסרי שליטה - על אגרנות ואמנות

28.10.2019

FOCUS: אורי סלע

27.10.2019

לישון עם תריס פתוח

25.09.2019

ראיון עם פקאווי הארדוור

22.08.2019

קומה שש X קומה שלישית משמאל: חלק שישי

09.08.2019

FOCUS: יאסו טסל

30.07.2019

באק טו דה פיוצ׳ר

23.07.2019

PARAZIT RESIDENCY 2019

06.07.2019

1/4
Please reload

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
  • YouTube - Black Circle

כתבו לנו ב

Bezalelkoma6@gmail.com