k6maC_thick%20(1)_edited.png

"שתי נשמות מסריחות", שיחה עם האמן והאוצרת


תערוכה ראשונה במסגרת "נדבך 20", בית האמנים בירושלים.

אמן: עידו גורדון

אוצרת: דרורה דומיני

איתמר: בתור התחלה, חשוב לי לציין כי מה שנראה לי מיוחד בתערוכה הזו הוא האופן בו מערכת היחסים בין שניכם היא נקודת המוצא שלה.

עידו: מטרת הפרויקט "נדבך", היא ליצור שידוך בין בוגר טרי למרצה מתוך המחלקה, זו נקודת ההתחלה לתערוכות האלו. במקרה הזה, גם אני וגם דרורה ראינו זאת אחרת. זה לא היה שידוך מלאכותי כמו במקרים של תערוכות קודמות, בהם לא היו בהכרח יחסים מיוחדים בין האוצר לאמן. העובדה שדרורה אצרה אותי הייתה הרבה יותר משמעותית לי מאשר אם זה היה מרצה אקראי אחר. מלכתחילה, זו גם הייתה הצעה של דרורה לפנות לפרויקט, וכאשר נדרשתי לחשוב על התערוכה זה היה הבסיס הכי הגיוני בשבילי. הרגשתי שאם יש איזשהו חלל, ואני צריך לחשוב על להציג בו משהו, אז העוגן המשמעותי ביותר בשבילי זו העובדה ששנינו עושים את זה יחד. לצד עניינים אישיים שלי, נולדה הפעולה הראשונה שהולידה את התערוכה וזה השיט בירקון.

דרורה: הקשר של מורה סטודנט ביני לבין עידו הוא הדוק. עידו היה אצלי מתחילת הלימודים, השתתף בקורס אחד לפחות כל שנה, והיה אסיסטנט בארבעה קורסים במהלך לימודיו. אז ארבע שנים אנחנו בסוג של דיאלוג. כן, מדובר בעצם בדיאלוג שהתפתח דרך העבודה שלו וסוג העניין שהוא מצא בחומרים שהבאתי לכיתה ושהוא לקח אל העבודות שלו. אבל בזמן שאני מכירה את התהליכים שלו משנה א', תמיד נשאר איזה משהו בלתי פתור עבורי בעבודה שלו, שזה מוזר לי. ההצעה לצאת לשיט מאוד קסמה לי; להתחיל עבודה, לא מסקיצות או מחומרים שהם לעתים לעוסים וכבדים כמו שיעור, אלא ממשהו שהוא רענן ומשחרר. קרו שם כל מני דברים לא צפויים וזו הייתה התחלה ממש יפה. זה הזכיר לי את הספר "לב המאפליה", וגם שעידו סיפר לי על הסרט המפחיד שהם יורדים במורד הנהר...

ע: גברים במלכוד, "Deliverance"

ד: גברים במלכוד. הספר לב המאפליה הוא של ג'וזף קונרד, עליו מבוסס הסרט אפוקליפסה עכשיו. הספר נכתב ב- 1912 וממוקם בקולוניה באפריקה. מתקיים שם אלמנט של שיט במעבר בין אדמות. בהקשר הזה, אני זוכרת ששאלתי את עידו אם הסיטואציה הזו של דליברנס מדברת אליו. הדמות שלך היא קצת אנטי גיבור.

ע: כן, חד משמעית. אני חושב שהמשיכה שלי לפעולה כזו, והאזכורים שנתת, הם פטונציאלים שגלומים בסביבה כזו. זה משהו שיכול לייצר עניין. הטבע שלי נמשך למקומות האלו מתוך פנטזיות שדבר כזה יכול לקרות בקנה מידה ועוצמות כאלה, אבל הוא לגמרי בסדר גם בהתגלמות הרבה יותר מינורית, שיותר מתאימה לי וליכולת ההתמודדות שלי. שיט בירקון לעומת המיסיספי ריוור או אפילו האוקיינוס.

ד: זה עניין של אנ-מוניומנטל.

ע: קשור לזה, אבל יותר לאטמוספירה שהיא מכנה משותף כמעט לכל החוויות שלי בעולם ובאמנות. בסופו של דבר, הדלק לעשות דבר כזה זו הדחיקה של היכולת ושל הגבולות שלך, להרחיב טיפה את המרחב של העבודה שלך, לצאת לחוויות יותר הרפתקניות ממה שעושים ביומיום, בתקווה שכן יקרו דברים. יכול להיות שכל פעם יהיה משהו יותר קשוח, מסוכן או מאתגר.

ד: ראית את הסרט פתלתל?

ע: כן, בהמלצתך.

ד: אז שם מדובר על אירועים מורבידים שקרו בירקון במהלך ההיסטוריה שלו.

ע: כן, אני גדלתי על גדות הירקון בשנות התשעים, אז היה מאוד מפחיד שם. הייתי מבלה שם בפינת חי והיה שם אלמנט מאוד מאיים. אז גם היה אסון המכביה.

ד: בסרט מדברים גם על ההטבעה של רוז פיזם.

ע: וגם מדברים אחורה, על הפיגוע שהיה על הגדה בבית קפה.

ד: זה היה אז בזמן הפרעות כאשר היה שם שטח הפקר.

ע: וגם על הקריסה של הישוב היהודי בשנים הראשונות, במפולות בוץ והצפות. מוצג באזור הזה נרטיב של קריסה.

ד: אתה מרגיש שבזה שלקחת מהמים והבאת אותם, הבאת גם את הדבר המורבידי הזה אל תוך העבודה?

ע: יש לי פנטזיה כזו. למרות שבסרט מדברים על זה שהמים שמוזרמים בירקון הם מים מלאכותיים שעוברים התפלה, ויש קטרזיס כשרון חולדאי קופץ למים. אז בפועל זה כבר לא זה, אבל המחשבה הייתה שכאשר יוצאים לטיול שדה אז הגיוני לאסוף ממצאים. אז אספתי מים אל תוך ג'ריקנים. הרגשתי שיש להם חשיבות, לא בהכרח לאחר הצהרים הספציפי שעברנו, אלא אפילו בזה שהם מסריחים ומלוכלכים, בזה שהם מצוותים לידע שהם מים מהירקון, האסוצאיאציה שעולה מידית לאנשים זה משהו מגעיל.