ביקור בסטודיו של האמן דוד עדיקא

"...לראות אחרת: מתוך תשוקה, אבל ללא תביעות ניכוס"

(מתוך הטקסט "אסתטיקה של געגוע" שכתבה ורד מימון לקטלוג תערוכת התצלומים "כל קוף בעיני אמו צבי", של דוד עדיקא שהוצגה ב-2009 בגלריית ברורמן)

 

לפני שאנחנו נכנסים לסטודיו של האמן דוד עדיקא במרכז האמנות ארטפורט בתל-אביב, הוא מראה לנו תצלומים שצילם ברומא, שמוצגים כמיצב קיר משותף עם הילה טוני נבוק בגלריה שבמקום. התצלומים מציגים פסלי שיש שצולמו בחדר מדרגות של בניין רומאי ונעל עקב מעוטרת בנוצות ססגוניות שצולמה בחנות של המותג האיטלקי סלבטורה פראגמו. "מעל התצלומים משולבים פריטים מהסטודיו של טוני - אלמנטים ממקלחונים ומארונות וחיבורים של דלתות זכוכית. העבודה איתה התאפשרה בזכות הסמיכות," מציין עדיקא, שיחד עם נבוק לוקח חלק בתכנית הרזינסי השנתית של ארטפורט. הוא מוסיף ש"העבודות שלנו שונות מבחינת הנראות אך הן בעלות עקרונות דומים וקל להתיך את השפה שלה לתוך השפה שלי ולייצר משהו שנראה שלם. העבודות בגלריה מוצגות במסגרת תערוכת פופ-אפ שאצרה אוצרת צרפתיה-אמריקנית, אלה מארדר." (התערוכה הוצגה בגלריה עד אפריל, ק"ס).

 

​ללא כותרת (רומא), 2016. דיפטיך

צילום: דוד עדיקא
 

בכניסה לסטודיו שעונים אופניים על סולמות שבדיים להתעמלות ועל ספסל עץ ארוך מונחים תצלומים ממוסגרים ואוסף של קונכיות, עליהן אומר עדיקא: "הן מכונות 'פי הכושי' בשל צורתן דמוית השפתיים. הן שימשו במהלך ההיסטוריה כמטבעות לסחר בארצות אפריקה." במרכז הסטודיו שולחן שנצבע בירוק עז ועליו ערוכים אובייקטים, כמו לקראת סשן צילומים. הקיר שמאחורי השולחן נצבע בתכלת וחלק תחום שבקיר מולו נצבע בצהוב אוכרה. על המדף שמעל הכיור מונחות פחיות צבע מתוצרת ראלף לורן. הסטודיו צבעוני ומלא בשכיות חמדה ואסף ואני מוצאים את עצמנו מסתובבים בו וסוקרים כל פרט ופרט לפני שאנחנו מתיישבים ומתחילים לשוחח עם עדיקא.
 

​ללא כותרת (גיל מרקו), תל אביב, 2009

צילום: דוד עדיקא

 

אסף מעיר בחיוך שחולצת הטי שלובש עדיקא הפכה להיות מזוהה עמו. "לא צריך יותר מלב ועיניים," משיב עדיקא ומחווה בידו להדפס שעל החולצה, לב בעל זוג עיניים, הלוגו של ליין "Play" של בית האופנה היפני קום דה גרסון. "אני מתכוון לכך ברמה הסמלית - הלב כמקום של הרגש והעיניים כמקום של ההתבוננות. ברגע שאתה מפגיש את הרגש עם הראייה אז אתה מקבל את מה שאתה צריך כצלם. אני מודה שהלוגו הזה מרגש אותי, יצר אותו מאייר פולני בשם פיליפ פגווסקי ולשמחתי אני אמור לשתף איתו פעולה בקרוב."

 

​ללא כותרת, תל אביב, 2004

צילום: דוד עדיקא

 

היכן היו הסטודיות הקודמים שלך?

 

"בעבר הסטודיו שלי היה ממוקם ברחוב שוקן בדרום תל-אביב, ולאחר מכן בחדר במקום מגוריי ביפו. הבית תוכנן כך שהסטודיו יהיה המרכז שלו אך בפועל הבנתי שההפרדה בין הבית לסטודיו חשובה. מגיע רגע שבו אינך רוצה שיכנסו אליך לסטודיו וזה יצר בעייתיות מסוימת. אינני מתכוון במובן של דיסקרטיות, כי אם במובן שלפעמים אתה מרגיש שהעבודה צריכה איזשהו ניתוק מכל צופה שהוא לא אתה. למרות שאני אוהב להיות בבית ולעבוד בו, משום שיש שם ספריה גדולה וזהו חלל שמתאים לצילום מבחינת התאורה, גובה התקרה והקירות הלבנים, הפיכת הבית לדו שימושי - לחלל עבודה וחלל מגורים בו בזמן - נעשתה בגילי למורכבת." (עדיקא הוא יליד 1970, ק"ס).
 

​ללא כותרת (טווס לבקן), צפת, 2009

צילום: דוד עדיקא

 

האם הסטודיו הנוכחי מאפשר את סוג הפרטיות הזה? נראה שהסטודיו פרוץ למדי ושאנשים מגיעים לבקר בו בתדירות גבוהה.


"מהבחינה הזאת זהו לא חלל אידאלי כחלל עבודה, אך הרזינסי מוגבל בשנה והדלתות הפתוחות לרווחה הן משהו חיובי מאוד. דווקא מהטעם הזה אנחנו קוראים לה כאן 'שנת המינגלינג', שנה של הרבה דיבורים ושל דיאלוג מתמיד. את כל אחד זה פוגש קצת אחרת. אני הותיק ביותר מבין האמנים וזאת חוויה יוצאת דופן לאמן בן גילי להיות בתהליך של רזינסי שבו יש שיתוף של עשייה וחשיפה לתהליכי עבודה של אמנים אחרים על בסיס יומיומי, באופן שמעלה על הדעת את לימודי התואר השני. במהלך השנים האחרונות רוב התהליכים שלי היו יותר 'באינקובטור', עבדתי בסטודיו ומעט מאוד אנשים נחשפו לעבודות בתהליך. אחת לכמה זמן אוצר או גלריסט היה מגיע ומבקש להתעדכן במה שקורה. לוקח זמן רב 'לביית' את הסטודיו והתקופה בארטפורט היא קצרה, אך אני מרגיש שאני לומד כאן הרבה מאוד."

 

​ללא כותרת (טבע דומם), פאריס, 2008

צילום: דוד עדיקא

 

בשנת 2007 השתתפת בתכנית הרזידנסי האנגר בברצלונה ושנה לאחר מכן זכית במלגת שהייה בסיטה בפאריס. כיצד היית משווה את השהות בארפורט לתכניות הרזידנסי הקודמות?


"בהאנגר בברצלונה היה סטודיו פרוץ אף יותר, חללים כמעט בלי דלתות. הגעתי לשם בתקופה שבה לא הייתה הרבה פעילות משום שרוב האמנים ברזידנסי היו אירופיים בחופשת הקיץ שלהם. בסוף יצא מהשהות הזאת פרויקט אך הייתי צעיר יחסית והחוויה הייתה שונה עבורי. בעיר זרה הניתוק מתקיים דרך השפה ודרך היותך תייר, זה לא כמו כאן בתל-אביב, שבה אני מחובר באופן טבעי למקום. בסיטה חייתי ופעלתי באותו הסטודיו. כשהגעתי לפריז הייתי בקונפליקט גדול מול יופיה ועוצמתה של העיר. שאלתי את עצמי - כיצד אני אמור לחוות את העיר הזו עכשיו? חשתי מצוקה כי בתחילת התקופה בעיר הרגשתי שכל מה שאני מצלם הוא לא מה שאני מחפש, הכל היה נראה לי כמו גלויות. הבנתי שאני חייב לבנות לעצמי איזושהי רוטינה והחלטתי להזמין לסטודיו לפחות פעם בשבוע מצולם או מצולמת, להכניס אותם למרחב העבודה והלינה שלי. פניתי לאנשים דרך אתר Book.FR, שבו רשומים שחקנים ודוגמנים שמעוניינים בצילומי בוק בשכר. התייחסתי לצילום האנשים הזרים שלא הכרתי כמו לשיעור רישום מודל. כך צילמתי את ג'פרסון, שהיה אז סטודנט במכינה לעיצוב," אומר עדיקא ומתבונן בתצלום הממוסגר שתלוי על הקיר מימינו, פורטרט של גבר אצילי וכהה עור, חזו חשוף והוא עונד שרשרת על צווארו ועגיל יהלום באוזנו. התצלום הוצג בשנת 2010 בתערוכה 'סלון' בביתן הלנה רובינשטיין.

 

ללא כותרת (ג'פרסון), פאריס 2008

צילום: דוד עדיקא

 

ליד דלת הכניסה לסטודיו תלוי טסט להדפסה של עבודה בטכניקה מעורבת מ-2009: תצלום צבע עם הדפס משי שממנו ניבטים פניה של בולנט ארסוי, זמרת טרנסג'נדרית ממוצא טורקי שעברה ניתוח לשינוי מין בשיא הקריירה שלה. על השולחן הירוק מונח עותק די.וי.די של הסרט "הכל אודות אמא", שעליו אומר עדיקא: "באחת הסצנות, אגראדו הטרנסקסואלית מספרת על הניתוחים הפלסטיים שעברה. היא מציינת שיקר מאוד להיות אותנטית, אולם ככל שאת דומה יותר לחלום שלך כך את נעשית אותנטית יותר. מעניינת אותי ההגדרה של האותנטיות לא כמקור כי אם כמקום שאליו שואפים להגיע. אני מזהה את אותה העוצמה, אך באופן חדש לגמרי, באריסה (ליין מסיבות הגייז המזרחי של עומר טובי, אוריאל יקותיאל ויותם פפו, ק"ס)."

 

​ללא כותרת (בולנט ארסוי), 2009

צילום: דוד עדיקא

 

בתצלומים שלך מופיעים פסלונים אפריקניים מגולפים מעץ, כלי נחושת מעוטרים, פינג'אנים ופיגורינות. איזה מקום יש לאספנות בתהליך העבודה שלך?


"ב-2012 חזרתי לצילומי טבע דומם, שבהם האוריינטליזם כבר נמצא בתוך הבית. אני אוסף בכל פעם תחת הגדרה אחרת. יש משהו שמניע אותי בתשוקה לחפצים אך יחד עם זאת מה שמעניין אותי בעיקר הוא המקור שלהם, כיצד הם משקפים או מייצגים תרבויות ומה הם מסמלים. אני נמצא בדיאלוג עם סובנירים, מסקרן אותי הערך הסנטימנטלי והפוליטי של אובייקטים שאנו בוחרים לאסוף כמזכרות. התצלומים שמתמקדים בעבודה בתוך הסטודיו הוצגו בתערוכה 'כמים הפנים לפנים' ב-2013. לפני כן צילמתי בין השנים 2006-2011 בערים מעורבות כמו  סכנין, נצרת, ירושלים, חיפה, עכו ויפו ובכפרים ערביים שונים שבהן רבות מהחזיתות צבועות בירוק, ורוד ותכלת בהיר. עברתי באותן השנים לצילום דיגיטלי שעושה שימוש בשיטת ה-RGB ודהיית הצבעים הללו, הירוק, האדום והכחול לגוונים בהירים בלבנט עניינה אותי כאסטרטגיה של צלם. במוזיאונים באירופה נהוג לצבוע את הקירות בבורדו, בירוק בקבוק ובכחול רויאל וכאנטיתזה לכך, על מנת לשבור את הקוביה הלבנה ולרפרר למרחב מזרח-תיכוני ולטכנולוגיית הצילום, הצגתי את התצלומים בתערוכה 'כל קוף בעיני אימו צבי' ב-2009 על רקע קירות שנצבעו בירקרק, תכלכל וורדרד - נגזרות לבנטיניות של ה-RGB."

 

​"כל קוף בעיני אימו צבי", מראה הצבה בגלריה ברורמן, 2009
צילום: דוד עדיקא

 

היכן גדלת והיכן אתה מתגורר עכשיו?  

 

"במקור אני מירושלים, נולדתי ברחביה על גבול נחלאות ולאחר מכן עברנו לשכונת רסקו. עברתי לגור ביפו ב-2012, לאחר שנים רבות בתל-אביב. בזמן המעבר ליפו צילמתי את התצלום 'ללא כותרת (יפו מסתכלת על תל-אביב)' שמהווה מעין נקודת ציון ביוגרפית. סיקרן אותי כיצד נקודת המבט שמעניינת אותי מאוד כצלם השתנתה - כתל אביבי הסתכלתי על יפו וכעת כיפואי אני מסתכל על תל אביב. אמנם גדלתי בירושלים אך סבתי גרה ביפו והעברתי שם הרבה מהילדות שלי."

 

​ללא כותרת (יפו מסתכלת על תל אביב), 2012

צילום: דוד עדיקא

 

למדת במחלקה לצילום בבצלאל שבה אתה מרצה כיום. כיצד היה ללמוד בבצלאל כמישהו שגדל בירושלים?


"כירושלמי חוויית הלימודים בבצלאל הרגישה כמעט כמו להיות בעיר זרה. הייתי בעיר שלי אך בגלל שהסביבה השתנתה עבורי אז הכל היה חדש. הרגשתי שאני נמצא במקום אחר, בין היתר בשל הניתוק של בצלאל מהעיר. התחלתי ללמד מיד לאחר שסיימתי ללמוד. מאחר שהר הצופים מנותק מהעיר אז כשאני נוסע בבוקר בכדי ללמד אני כלל לא מרגיש שאני נוסע לירושלים. הכל כמו ירושלים ודומה לה אך אתה לא מגיע לירושלים אלא עולה להר, לאיזושהי בועה. החוויה המנותקת הזו מניבה עשיית פעולות שלא 'מזוהמות' במציאות ואני פחות מאמין בגישה הזו ביחס לאמנות. צר לי שזה כך ואני מצפה למעבר של בצלאל למרכז העיר. אני חושב שזה טוב שבצלאל ממוקם בירושלים אך חשוב שהוא יפעל ממרכזה. אני בטוח שהרבה מההתפתחות שלנו, שלכם ושלי כתלמידי המוסד, היה יכול להיות אחר לגמרי אילו בצלאל היה בתוך העיר."

 

​ללא כותרת (שקית פיתות), עכו, 2008
צילום: דוד עדיקא

 

האם בעקבות המחשבות הללו צילמת את צמד התצלומים שכותרתם Damaged Landscape, שצולמו בהר הצופים?


"צילמתי את התצלומים הללו בתור סטודנט אך פיתחתי אותם רק כעבור מספר שנים. הנגטיב עצמו נפגם ולאחר מכן באמצעות הפוטושופ דימיתי שני קלקולים של הדפסה אנלוגית בצבע. בעבר, כאשר נייר הצילום היה נחשף לאור הוא היה מקבל בהתאם לסוג שלו גוון סגלגל-כחלחל או כתמתם-צהבהב ולקחתי את זה לכיוון של Damaged Landscape, למה שקורה לנוף כשהוא מתקלקל עם השנים ועם הכיבוש."

 

 

אתה מלמד בשנקר, בבית הספר לאמנויות בתל-אביב ובבצלאל. מהי גישתך להוראה?

 

 

"אני אוהב מאוד את ההוראה ולכן אני מושקע בה כל כך. ביחס להוראה, אני מנסה לחשוב כל הזמן מי הייתי בהתחלה כשלימדתי, מי אני עכשיו ומי אהיה בעוד כמה שנים. אני מרגיש שאני יכול לראות את ההשתנות שלי מהשנים הראשונות שבהן לימדתי. אני חושב שאילו היו שואלים אותי בזמן הלימודים שלי אם ארצה ללמד ביום מן הימים הייתי עונה לשלילה, אך כיום אני רואה בהוראה ובעשיית אמנות תהליכים מקבילים שמזינים האחד את השני. פעמים רבות מה שקורה לי בתוך הסטודיו, בתוך העשייה שלי, 'נזרק' על תלמידיי, לטוב ולרע, וגם להיפך. למשל, אני מלמד בבצלאל את הקורס 'צילום.אופנה' ונתתי לסטודנטים לצלם בהקשר לאופנה כל כך הרבה, עד שרציתי לשים את עצמי לרגע במקום הזה שוב. כך יצא שלאחר זמן מה שבו לא צילמתי פרויקט שקשור לאופנה, צילמתי את קולקציית Drifted של מעצב האופנה אלישע אברג'יל."

 

​ללא כותרת (ראש שחור), תל אביב, 2011
צילום: דוד עדיקא

 

באתר שלך, בקטלוגים ובכיתובים בתערוכות הטקסטים מופיעים בעברית, ערבית ואנגלית. האם ההקפדה על שימוש בשלושת השפות היא עניין עקרוני עבורך?


"זאת החלטה שאמורה לכבד את המרחב שאני פועל בו - מרחב יהודי וערבי גם יחד. האנגלית היא איזושהי תוספת מבחינתי, אך הערבית והעברית הן בגדר חובה. אני חושב שאין אופציה אחרת. אני יודע קרוא וכתוב בערבית, למדתי זאת בבית הספר התיכון. לצערי, אני מבין ערבית הרבה יותר ממה שאני מסוגל לדבר בה. אני מבין אותה מהחיים ביפו וגם מהבית שבו גדלתי כבן למשפחה כורדית, שבו דיברו ערבית."

 

 

Please reload

    כתבות נוספות

מצבורים חסרי שליטה - על אגרנות ואמנות

28.10.2019

FOCUS: אורי סלע

27.10.2019

לישון עם תריס פתוח

25.09.2019

ראיון עם פקאווי הארדוור

22.08.2019

קומה שש X קומה שלישית משמאל: חלק שישי

09.08.2019

FOCUS: יאסו טסל

30.07.2019

באק טו דה פיוצ׳ר

23.07.2019

PARAZIT RESIDENCY 2019

06.07.2019

1/4
Please reload

  • Facebook - Black Circle
  • Instagram - Black Circle
  • YouTube - Black Circle

כתבו לנו ב

Bezalelkoma6@gmail.com