שחר יהלום מבקרת בסטודיו של רוני דורון

למערכת היחסים שרוני דורון מקיימת עם העבודות שלה יש טבע הפכפך הנתון לשינויים תכופים: אוהבת ואז שונאת, מפריע ואז מסתדר. הכל נמצא במבחן תמידי, כזה שמושתת על סדרת חוקים פנימיים שרוני מחוקקת לעצמה. היא אמנית עם מוסר עבודה, לא רק במובן של חריצות, אלא באופן שקובע שלעבודה יש מוסר. ליצירה חייבת להיות יושרה וכל זיוף צורם לה; גם אם הוא בלתי נראה, גם אם אף אחד לא ידע להצביע עליו. איך יוצרים מתוך פעולה אותנטית, משוללת עכבות וניסיונות להידמות לדברים אחרים? נראה כי חופש משמעו עבודה קשה, הוא דורש תרגול.

 

אל מול רוני הצבנו את שחר יהלום, אמנית ובוגרת המדרשה ואוניברסיטת קולומביה. את שחר פגשנו במסגרת הפרויקט של אברהם קריצמן בסדנת ההדפס של המחלקה, במסגרתו הוא הזמין אמניות להתארח בסדנה, ללמוד ולעבוד בטכניקות של הדפס.

 

הסטודיו של רוני הוא חלל שהיא חולקת עם סטודנטים נוספים, ככל הנראה מן הזן הסבלני, כיוון שלא נראה שמפריעות להם עבודותיה החולשות על כל סנטימטר פנוי כמו צמח מטפס. על הקירות שעונות יצירות גמורות, יצירות בתהליך, שאריות שנחתכו וגם ערימה של "פסולי חיתון" – עבודות שמשהו בהן מפריע לה, אבל היא עוד לא החליטה לזרוק. כולן עשויות משברים של קירות גבס עליהם רוני מציירת באופן חופשי ואבסטרקטי, בג'סטות גופניות שמעוררות רצון לשלוח יד ולגעת. היא מציירת עם חומרים "פשוטים" - גואש, סופרלק, אקריליק, עפרונות וחריטות. לכל פעולה יש הצדקה, גם אם ההצדקה היא תחושה סובייקטיבית של נחיצות. על היצירות היא עובדת לרוב כשהן שכובות על הרצפה, ולצורך כך יש לה בסטודיו מגני ברכיים.

 

רוני: אני כל הזמן חושבת שאם אני אשים עבודה כזאת בתערוכה – בגלל שזה לא מחובר אלא רק שעון, בטוח מתישהו יהיה "בום" גדול והעבודה תיפול. אני מנסה לחשוב מה אני אעשה אם זה יקרה, אם אני ארוץ לתקן... חלק מהרעיון זה שהכל נורא שביר, גבס הוא נורא שביר וזה מקל עלי.

 

זוהר: למה זה מקל?

 

רוני: כשאני סוחבת חתיכת גבס, גם אם היא כבר מצוירת, ובדרך אני נתקעת בכל הפינות אז לא אכפת לי. זה לא בד מתוח, ברור לי שזה מתפורר, שעם הזמן ירדו ממנו חלקים ושהוא יתכלה. זה נורא מקל על הכל, זה פחות קדוש ועדין. אני מאוד אתבאס אם אני אגלה שהייתה נזילה בדיוק על עבודות הגבס, אבל זה כבר קשור למי עשה  את זה; אם אני אדפוק את הפינה זה סבבה, אם את תדפקי את הפינה זה פחות קול.

 

תוך כדי שהיא מדברת היא ממשיכה לתלוש ולקלף פיסות גבס מעבודה לא גמורה שעומדת במרכז הסטודיו. החומריות והמשקל של הגבס כמעט חוצים את הגבול – האמביוולנטי  – אל מחוזות הפיסול, אולם רוני מצהירה שמבחינתה כולם ציורים.

 

רוני: מהמקום הכי ממושטר, של התחושה שלי שאני לא יודעת איך עושים פיסול ואיך מסתכלים על פיסול, בגלל שתמיד למדתי יותר ציור וזה הרבה יותר מעניין אותי. אין לי עניין לעשות פסל, יש לי עניין לבדוק מה ציור יכול להיות. גם אם אעמיד אותו על פדסטל מבחינתי הוא עדיין יהיה ציור.

 

שחר: כשאת מציירת את יודעת איפה יהיה ה"למעלה"?

 

רוני: תלוי בציור. בעבודה עם הצמה לא היה לי לחלוטין ברור כי עבדתי סביבה, עד ששמתי את הקו השחור למטה וידעתי.  קצת השתעשעתי ברעיון של לבדוק כיוונים, אבל בדרך כלל ברור לי המשקל.

 

שחר: זה מעניין. גם בפיסול תמיד יש את עניין המשקל, אפילו יותר מציור. ציור תמיד יש לו גרביטציה, בסופו של דבר כשתולים אותו ברור מה הכיוון שלו. בפיסול זה פי כמה וכמה כי הוא צריך להצליח לעמוד. ציור שנשאר שוכב על הרצפה כאילו אין לו כיוונים.

 

שחר: כל צייר בוחר לבדוק גבולות אחרים של המדיום שבו הוא עוסק. הגבולות שאת עוסקת בהם הם לגמרי בממד השלישי של הציור, הם קשורים בעובי שלו, בתבליטיות, בפני השטח ובפורמט, הרבה יותר ממה שאת עוסקת בעקרונות אחרים של ציור.

 

רוני: אני שמחה לשמוע את זה, כי באיזשהו מקום הדבר האחרון שמעניין אותי זה הדימוי. יש פה כביכול דימויים, אנשים אומרים לי שזה נראה להם כמו פרפר או שזה נראה להם כמו פרצוף. אני מאמינה להם אבל אני לא רואה את זה. מבחינתי אני מסירה אחריות מכל דימוי שקיים, אני לא מעוניינת להיות אחראית על נרטיב ודימויים.

 

שחר: מבחינת התהליך שקורה אצלך בזמן הציור, ברמה האסוציאטיבית יש דימויים, גם אם את לא מתכוונת לכך הם יוצאים לך מהיד. רוב הדברים שאנחנו עושים זה קודם כל אוטומציות, והאוטומציות קשורות כמעט תמיד לדעתי לדימויים. 

 

רוני: אני לא מתכחשת ואומרת שאין פה כלום, ברור לי שיש, אבל קשה לי עם זה. בעבר עבדתי המון עם דימויים אבל אף פעם לא עניין אותי הדימוי כמו שעניין אותי מה שאני עושה לו. היה לי רעיון לעשות יציקה של ציור, או לצבוע גבס, לעשות שכבות, לחרוט... רעיונות כאלה. לא ידעתי איך לעשות את זה בלי דימוי, או שלא העזתי, ועם הזמן הצלחתי להשתחרר מהדימויים. עבדתי עם דמויות של אינדיאנים מדרום אמריקה, וזה עניין אותי והיה נורא יפה בעיני, אבל לא רציתי להעביר איזשהו סיפור, להסביר מה זה אומר ועל מה זה נשען. מספיק לי שזה נשען על מחוות, גם לזה יש היסטוריה. עוד לא גיבשתי גישה ברורה כי באיזשהו מקום אני לא רוצה להיאבק בדברים, אני לא אוהבת לשנות ולחדד פינה רק כדי שזה לא יראה כמו דבר מסוים, קשה לי עם זה, זו רמאות בעיני. אז יש דימויים כלשהם אבל אני לא רוצה לקחת אותם ברצינות.

 

זוהר: הרבה מהדברים שאת אומרת קשורים לשחרור - מדימוי, מחומר, מדברים מקדימים שיכולים להשפיע ולמנוע ממך להיות עצמך מול העבודה.

 

רוני: חשוב לי להגיד שזה לא מתוך עניין של ניתוק ממסורת, ממש לא.

 

שחר: זו מסורת בפני עצמה, מודרניזם.

 

זוהר: יש לך חשש לפעמים שההגדרה של אין דימוי אולי מונעת ממך לעשות דברים, מגבילה אותך?

 

רוני: לא, כי אני עושה את זה. אלה דברים שאני עושה בשביל עצמי, אני נורא אוהבת לצייר טבע דומם. הייתי אצל חברים ורשמתי קערת פירות והיה לי נורא כיף.

 

שחר: אז מה ההבדל מבחינת החוויה שלך בין לצייר קערות פירות לבין ציור טקטילי? למה לא לעשות גם את זה וגם את זה? מה הבעיה שלך עם ריכטר לצורך העניין?

 

רוני: אני ממש סבבה עם זה שבן אדם עושה גם וגם, אני חושבת שזה ממש בריא שאין חוקים. זה משרת אצלי דברים אחרים - לרשום קערות פירות יהיה לשחרר ולנקות דברים בשביל הדברים הכבדים. פעם לצייר קערת פירות היה דבר כבד מבחינתי. שמתי לב שכל כמה זמן אני עוצרת ומציירת טבע דומם ואז הוא ממש נותן לי מפה של מה קורה לי עכשיו ומה אני עושה עכשיו בעבודות שלי, זה מנקז אליו את הדברים שמעסיקים אותי באותו הזמן, אבל דרך פתרונות ציוריים אחרים. כן יש בזה משהו חצי אידאולוגי, אבל אם זה יבוא זה יבוא ואני לא אלחם בזה כי זה כנראה לא יהיה סתם.

 

שחר: אני חושבת שזה פחות העניין של הדימוי ויותר העניין של ההתבוננות, ויש הבדל גדול בין השניים. אני חושבת שבכל העבודות שלך יש דימויים שהיו לך בראש, וההצדקה של הקו היא מתוך איזושהי כוונה, שמגיעה מ"סכמה" שאת באה איתה מהבית. אולי לא נכון לקרוא לזה דימוי, אולי זה משהו אחר שקשור יותר להתבוננות או לשהות עם דימוי. אולי שהות מוגבלת, פרגמנטציה של דימויים.

 

זוהר: יש משהו שהיית רוצה שיעבור, שגם הצופה ירגיש?

 

רוני: כן, אני כן רוצה שזה יגרום לאנשים לרצות לגעת בדברים. אני בדרך כלל בסדר עם זה אם נוגעים בצורה רגישה מספיק. זה מסתובב בעולם הזה של רגישות, ודקויות מול גסויות. זה יותר קשור בחומר. למשל בהר הלבן – למטה הלבן הוא אקריליק ולמעלה זה גבס שהכנתי, ועניין אותי לראות את הלבן הזה מבחינת החומרים והצבע. יש לי עניין גדול בקומפוזיציה של הדברים, חייב להיות תירוץ ברור לכל דבר גם אם רק אני יודעת אותו. אני לא אעשה משהו סתם, חשובים לי המשקלים של הדברים, לעורר סקרנות. פה זה מבריק ופה זה לא – אבל בצורה מאוד שקטה, אין איזה ספקטקל, זה לא נורא מבריק, זה פשוט מבריק.

 

 

שחר: יש הבדל בין העבודות לתערוכת אמצע לעבודות שאת עושה היום?

 

רוני: תערוכת האמצע ממש שיבשה לי את הכל. נורא אהבתי אותה, התגובות היו טובות וזה קצת הפך אותי. אני עושה פה דברים בכיף שלי בסטודיו ואין לי מושג מה הם בעולם, ואז פתאום בתערוכה הם קיבלו המון שמות תואר וזה נורא בלבל אותי. הרגשתי שכל העבודות שאני עושה אחר כך, במקום להיות "המשך של" הן נהיות "דומות ל", וזה לא היה מקובל עלי. מדאיג אותי שאני ארגיש שזה זה לא נקי מספיק ולא חף מדברים שאני לא רוצה שיהיו, מניסיונות להידמות לדבר, להידמות לתערוכת סיום.

 

זוהר: הדרך שבה הסטודיו מסודר משפיעה על האנרגיה שלך לעבוד בו?

 

רוני: כרגע הסידור נשען על תקופות ממש לא רלוונטיות לעבודה שלי, ממש מפעם, כשהיה לי חשוב לראות כל הזמן את העבודות שלי מסביבי. רק לאחרונה הבנתי שאולי צריך להפסיק לעשות את זה אבל התעצלתי, כי אני צריכה למצוא המון פצפצים בחינם בשביל לארוז אותן יפה. 

 

שחר: אצלי כשהדברים יוצאים לתערוכה הם אוטומטית לא חוזרים – הם הולכים למחסן או מתגלגלים לאנשהו, אבל הם לא חוזרים לסטודיו. אני תוהה מה יותר טראומתי, מצד אחד ברור שהעבודות האלה יכולות לכבול אותך, למנוע חופש ושחרור, כמו שאמרת בהתחלה. מצד שני השיטה של להעיף את הכל ולהתחיל מאפס היא גם טראומתית, זה ריק מול העיניים וגם מבפנים, פתאום אין לך כלום ביד. אבל נראה לי שאת לא מחפשת להתנתק מהעבודות האלה, נראה לי שאת מחפשת להמשיך אותן, רק עם יותר חופש. תערוכות תמיד משבשבות. השיבוש מחייב אותנו לעשות איזושהי קפיצה.

 

מספר ימים לפני הביקור שלנו, רוני החלה לעבוד על קיר גבס חדש, המאוחסן בחלל קטן ונמוך בסמוך לכניסה לסטודיו שלה. זוהי הפעם הראשונה שהיא משלבת בעבודה אחת גואש, אקריליק וסופרלאק. היא מרשה לנו, אז אנחנו משתהות ללטף את הצבע היבש לפני שאנחנו חוזרות לשבת. בגלל שזה מתחיל להרגיש כמו סוף הראיון אנחנו מרשות לעצמנו לשתוק.

 

"אבא שלי שאל אותי בדאגה לפני כמה זמן מה הולך לקרות אחרי התערוכה עם כל קירות הגבס," רוני מספרת. "אמרתי לו שאני אבנה לי מהם בית כי לא יהיה לי."

 

 

 

Please reload

    כתבות נוספות

שפת מכונה | טור 15

06.07.2020

שפת מכונה | טור 14

06.07.2020

שפת מכונה | טור 13

06.07.2020

הניצולה של עולם הקומיקס

25.06.2020

FOCUS: אריאל פדהצור

22.06.2020

FOCUS: שלו אריאל

19.05.2020

שפת מכונה | טור 12

11.05.2020

שפת מכונה | טור 11

11.05.2020

1/4
Please reload

KOMA_LOGO_TM4CNG_WBPAGE2-02-02.png