תוכנית #2 || לארי אברמסון בסדנאות ההדפס

 ביום שלישי הקודם ביקרנו בתערוכתו של לארי אברמסון, "בוטניקה", המוצגת בסדנאות ההדפס. אולי תעריכו אותנו יותר אם תדעו שכשהלכנו לראות את התערוכה אני הייתי חולה ונתנאל הסתכן בלהדבק ממני. אבל עשינו את זה עבורכם.

 

 

>> האזנה לתוכנית ברדיו מרכז העיר << 

 

לארי אברמסון

הוא אמן ישראלי ותיק וחשוב. חלק מכם אולי מכירים אותו כלארי "התפטרתי משנקר בגלל ציור עירום של איילת שקד" אברמסון, ובטח אתם ממש סקרנים לדעת מה אנחנו חושבים על כל המקרה הזה. כדי לדעת את התשובה תצטרכו להאזין לתוכנית.  

 

אבל נגלה לכם שהוא נולד בדרום אפריקה, אז יש לו מערכת יחסים מורכבת עם אפרטהייד ועם ציור מופשט.

 

 

פעם לארי אברמסון אמר בראיון:

""הדרך שלי להיות פוליטי היא באמצעות הזיהוי של הפוליטיקה של האסתטיקה: להבין את הפונקציה האידיאולוגית-פוליטית של צורות וצבעים וגם להבחין במציאות ובאסתטיזציה של המציאות [...] בכל פעם שמשהו מוצג לך כטבעי, תחשדי בו ותבדקי את המנגנון שייצר את הדימוי הזה. אותו דבר עשי גם עם מופשט".

[מתוך ראיון עם אלי ערמון אזולאי עבור עכבר העיר, יולי 2010]

 

 

בוטניקה.

סדנאות ההדפס: רחוב שבטי ישראל 38, ירושלים.

שעות פתיחה: ימים א'-ה' בין השעות 08:00-15:00, בימי ו' בין השעות: 10:00-12:00 (בתיאום מראש).

 

בתערוכה מוצגות עבודות שלארי אברמסון יצר בסדנאות ההדפס בירושלים החל משנות השמונים. בתוכנית נעסוק בשתי סדרות המוצגות אחת לצד השנייה: באחת אברמסון מדפיס דימויים של צמחים גרמניים מתוך ספרו של רודולף קוך על גליונות של 'ישראל היום' מימי מבצע צוק איתן. סדרה נוספת מציגה צמחים מקומיים מארץ ישראל שלקוחים מתוך ספר של רות קופל, מודפסים על גיליונות של 'הארץ' מתקופת מלחמת ששת הימים.

 

 

 

 

מתוך הטקסט של התערוכה, שנכתב על ידי האוצרת אירנה גורדון:

 

"על רקע הרומנטיקה ועליית הלאומיות במאה ה־19 נולדו גם מושגי הטריטוריה ונוף המולדת. ייצוגים של צמחייה מקומית, גילום הקשר בין האדם לאדמה ולנוף, היו חלק ממפעל יצירת הזהות הלאומית. אברמסון לוקח את רעיון המילון הבוטני, ששימש את ציירי בצלאל המוקדמים לפיתוח שפה המזוהה עם האתוס הלאומי על בסיס חיבור בין המורשת התנ"כית למדע, ומפרק אותו לפרגמנטים. כאמן הוא מבקש לפוגג את "קסמיו" של דימוי הצמחייה ובה בשעה הוא מתרפק עליו, על מורכבותו ועדינותו, על היותו סימן ציורי חלקי אך נכסף ליפעת הנוף כולה; הבוטני בצורתו זו מגלם את התרבות המערבית המושתתת על הכפפת הטבע למרחב הפיזי, הרגשי והמיתולוגי."

 

עוד אמן שיודע דבר או שניים על טבע ורומנטיקה: קספר דויד פרידריך.

 

 

עוד אמן שיודע דבר או שניים על עבודה עם עיתונים: דאש סנו.

 

 

 

 

 

[מעניין לחשוב על העיתון בתוך מסגרת של הדפס.

גם עיתונים הם בעצם העתקים מודפסים של אותה התבנית, מטרתם להיות מופצים ולהפיץ ידע. מה קורה לעותק האחד ברגע שמבודדים אותו? האם הוא הופך להיות יחידאי, או שהוא תמיד יהיה עותק?]

 

אברהם קריצמן מדבר על הדפס וזה מעניין ורלוונטי.

 

 

פעם לארי אברמסון אמר בראיון

"אפשר להגיד לזכותה של ירושלים, שיש בה את האנרגיה האלטרנטיבית הזו, דווקא בגלל שהיא כזה בית קברות – אין בה כלום מבחינת המרכיבים הקלאסיים של שדה אמנות פעיל, כמו מוזיאון פעיל וגלריות מסחריות וציבוריות, והרבה אמנים, ועיתונות אמנות, ואספנים ואספנים ואספנים…שמייצרים את הבאז שמביא את הקהל. ודווקא בגלל היובש הזה, המדבר הזה, צומחות בירושלים האלטרנטיבות האלה, ונותנות גם דוגמא לערים אחרות. זה המתח בתוך האמנות הצעירה – בין ההתפרקות מאחריות במובן של “אני מתעסק עם עצמי… ועזבו אותי בשקט, בפינה שלי” לבין האמנים שאומרים “כן, אני מתעסק עם הדבר שלי, אבל אני מאוד מעוניין להיות בקשר עם עוד אמנים שמתעסקים בדבר שלהם, ואולי נגלה ביחד מה הדבר שלנו ביחד”. אני חושב שפה התקשורת, ה”תן וקח” הזה, יכולה לייצר מהלך משמעותי באמנות, ולאו דווקא דרך המוסדות הגדולים של המוזיאונים והגלריות המסחריות." [מתוך ראיון עם לנה זייגר עבור המגזין האינטרנטי Art-in-process, אוקטובר 2011]

 

 

 אברמסון > זריצקי

 

מתוך "מה נוף רוצה", מאמר של לארי אברמסון שהתפרסם בספר "נוף קדוש" בעריכתו:

 

"רצה המקרה וב-1993 הייתה צובה אחד הנופים שבהם התבוננתי מחדש בעין ביקורתית, שכן הקיבוץ נבנה על אדמות כפר פלסטיני שננטש ב-1948 ושממנו אף נטל את שמו. בתי הכפר ההרוסים ומטעיו המדורגים יוצרים אובייקט נופי יוצא דופן המתבלט במרחב ושולט בנוף אל הקיבוץ וממנו. כאשר נזכרתי בציורי "צובה" של זריצקי חזרתי להתבונן בהם ונדהמתי לגלות שעם כל הפאתוס של היציאה אל הטבע והציור באוויר הפתוח (plain air), הוא "לא ראה" את הכפר הפלסטיני הנטוש; ההרמוניות המעודנות של ההפשטה הצורנית והערכים הציוריים הפכו את הכפר לבלתי נראה. כך נתקלתי בלי משים בחוליה החסרה של תולדות האמנות הישראלית, באותו הסבר שזמן רב מדי לא היה בנמצא לתופעת ההתקבלות הכמעט כללית של "ההפשטה הלירית" כסגנון החזותי הישראלי המובהק. ההפשטה – אפילו יותר מהייעור, מהארכיאולוגיה, מהקרטוגרפיה ומהנומנקלטורה – הייתה "משטר הראייה" הישראלי האולטימטיבי, "אמנות ההסוואה" (20) שאפשרה לישראלים להיות גם ציוניים וגם מודרניים, להיות עיוורים למציאות המאתגרת מוסרית של הגירוש הפלסטיני (כמו גם לנושאים חברתיים אחרים שהיו מאתגרים לא פחות בשנות ה-50, כמו ההגירה ההמונית של שרידי שואה ופליטים יהודיים מארצות ערב) ובה בעת להישאר חברים נאורים בקהילת הקִדמה המודרניסטית האוניברסלית. בדפים הלבנים הבתוליים של צבעי המים המודרניסטים היפים של זריצקי מהדהד החלום הציוני בדבר ארץ ריקה, לוח חלק שעליו ניתן להתחיל מחדש את ההיסטוריה."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טכניקה מעורבת - תוכניות קודמות

Please reload

    כתבות נוספות

FOCUS: שלו אריאל

19.05.2020

שפת מכונה | טור 12

11.05.2020

שפת מכונה | טור 11

11.05.2020

שפת מכונה | טור 10

31.03.2020

מצעד הרובוטים של מגפת הקורונה!

28.03.2020

שפת מכונה | טור 09

07.03.2020

שפת מכונה | טור 08

07.03.2020

שפת מכונה | טור 07

07.03.2020

1/4
Please reload

Untitled-Artwork (1).png