ירח דקיק וחולה

בלילה הלכתי לישון ובבוקר התעוררתי. גיליתי שרועי רוזן חולה ולא יגיע ללמד, אז ביקשתי את נפשי להישאר במיטה גם כן. עמדתי לצלול חזרה לשינה המבורכת, אך אז נזכרתי שעלי להניח לרופאים לעקור לי שן בינה. קמתי ונסעתי לתל אביב.

כל הדרך חשבתי על איך שאני הולכת להשיל מעלי את השן העודפת. ירושלים החלה להתקרר באופן בלתי נסבל והטרמפיסט שלי נאם לי על כך שאני מוכרחה לעבור לגור בחו"ל. ככל שהלכנו וקרבנו אל מחסום מכבים טיעוניו נעשו יותר משכנעים, הם שיגרו את עצמם מיד אל מרכז כוח הכבידה שלי. בחנתי את הרי ירושלים שבמראה האחורית ולא הרגשתי כלום. ידעתי שהוא לא טועה, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני לא אראה את איילת שקד יותר, או שיתייחסו אלי כאל גנבת גבול. ניסיתי לדמיין את אירופה וראיתי רק שלג ופסי רכבת, ובאמריקה מדברים אנגלית אבל אין עדין ביטוח בריאות.

חשבתי להפקיר את הטרמפיסט באמצע הכביש אבל הירח מעל בגין צפון ריכך את ליבי הפחדן.

ליד מודיעין הירח התכסה במעטה של ערפל, אז עצרתי בשולי הדרך וזרקתי אותו לכלבים.

הכלבים גררו אותו בשיניהם את כל שאר הדרך. גם להם הוא הציע לספור אחורה משלושים, ולהיות על המטוס לפני שגרגר החול האחרון חומק דרך כפותיהם הפרוותיות. כשעצרתי ברמזור הם הכריחו אותי לקחת אותו בחזרה, נביחותיהם ההיסטריות מהדהדות בין קירות העמק כמו שירת סירנות הולכת ומתרחקת.

מובסת, נתתי לו לשבת במושב האחורי יחד עם המטען שלקחתי איתי מירושלים. הוא הבטיח לי שיסתום את פיו, אבל המילים כעננות עשן התאדו משאר נקבי גופו וריחפו בחלל הרכב, מזכירות לי שוב ושוב כמה קל לנוע בין מדינות האיחוד האירופי. אמרתי לו סתום סתום סתום, די אתה מדכא אותי, אבל הוא לא יכל להתאפק.

 

בחניון תת-קרקעי העבר חושף את פרצופו בצירוף מקרים מדומיין.

במחלקת פה ולסת של בית חולים "רבין" בפתח תקווה עובדת אסיסטנטית לרופאת שיניים בשם רוזה, שהיא למעשה אנוכי מיקום מקביל. רוזה היגרה לישראל ובחרה לה מקצוע פרקטי. השיער שלה היה קצר ושלי היה ארוך. בעבר שלי היה קצר ושלה אולי ארוך. הרופאה לה היא סייעה לא הרשתה לאימי לתעד את עקירת השן בווידאו, ובכך גנזה את מה שיכולה הייתה להיות יצירתי הגדולה ביותר. כפיצוי הולם, היא יילדה את השן הכלואה שלי בעדינות ובמסירות, והניחה אותה בזרועותיי עטופה במגבת לבנה. היא צווחה וצווחה אז האחות לקחה אותה, וכשהתעוררתי אמרו לי שהיא נזרקה. לאחר מכן השתקמתי על הספה בסלון של ההורים שלי, מחלימה מפציעותיי כמו פרידה קאלו, עד שתמו ימי ה-ג' שלי ונאלצתי לנסוע חזרה ללימודים.

כשעליתי על איילון עוד היו לי תפרים בחניכיים והירח היה דקיק וחולה. ברגע נדיר של ספונטניות פניתי ימינה אל נמל התעופה בן גוריון. ניסיתי לעבור לגור בחו"ל אבל כשהגעתי לטרמינל שלוש כל המטוסים כבר היו מלאים, אז נשמתי לרווחה והמשכתי לירושלים.

 

Please reload

    כתבות נוספות

FOCUS: שלו אריאל

19.05.2020

שפת מכונה | טור 12

11.05.2020

שפת מכונה | טור 11

11.05.2020

שפת מכונה | טור 10

31.03.2020

מצעד הרובוטים של מגפת הקורונה!

28.03.2020

שפת מכונה | טור 09

07.03.2020

שפת מכונה | טור 08

07.03.2020

שפת מכונה | טור 07

07.03.2020

1/4
Please reload

Untitled-Artwork (1).png