ביקור בסטודיו של האמן יותם דביר

 

 

"חדר ומצלמה – יכולים אולי יותר לעולם השוכן בגולגולת"1

 

האמן יותם דביר גר בבניין שבו נבנתה המעלית הראשונה בירושלים. הסטודיו שלו ממוקם בדירתו, בחדר מרווח שאחד מקירותיו מכוסה מהרצפה ועד לתקרה במדפים עמוסי ספרים. אל מול הספריה המרשימה ישנו שולחן שעליו מחשב, רמקולים וקלידים - סביבת עבודה שמשמשת אותו לקריאה ולכתיבה כמו גם להקלטה ולעריכה של הקטעים המוזיקליים שהוא יוצר. על השולחן מונחים העתקי זירוקס של דפי ספר בשפה זרה. במרווח בין אותיות הדפוס לקצה הדף מופיעות הערות בכתב יד קטן ועכבישי, כתב ידו של יותם. פסנתר סגור מוצב במקביל לאחד הקירות ועל חלקו העליון מוצבים בערבוביה ענפי עץ, דפי ספר, קופסאות נעליים, ראש בובה סתורת שיער, לוח אם אלקטרוני וכרכרה מיניאטורית מפלסטיק.

 

הסטודיו זולג לשאר חדרי הבית. התצלומים שלו מצולמים בחדרי הבית האחרים, משום שמרבית עבודותיו דורשות רקע של קיר לבן וחשוף, שכמותו אין בנמצא בסטודיו. "הסטודיו שלי לא נראה כמו סטודיו של אמן פלסטי או מוזיקאי. ציוד הצילום ואוסף הדיסקים נמצאים בחדר השינה. לסטודיו יש חזות של ספריה. יש בזה אולי כדי לרמוז על זיקה כלשהי בין הדרך שבה אמן עובד לבין מראה פניו של הסטודיו שלו. הדרך שבה אני ניגש לצילום, לכתיבה או למוזיקה היא נגזרת של המקום שממנו אני מתחיל לחשוב על אמנות באופן כללי." בארון חדר השינה נמצא ארגז שמכיל חפצים ששימשו אותו בעבודות קודמות וביניהם כנפי פרפרים, צינורות, שעון נטול צג, עלה תאנה תפור, כפכפים מחוזקים בחוט תיל ובלון מצומק. הוא מספר שגם במקפיא מאוחסנים חפצים מתכלים שהופיעו בתצלומים או צפויים להיות מצולמים בעתיד ומעיד ש"כל הבית באיזשהו מקום מגויס לתהליך העבודה."

 

 

 

מהו מהלך העבודה שלך כאמן? מהו הקשר בין מהלך המחשבה ומעשה הקריאה בעבודותיך?

 

"השעות בסטודיו הן שעות של קריאה, יצירת מוזיקה ועיבוד תמונות. אני מגיב בתצלומים שלי לחומרים שאני קורא בשעות הסטודיו. אני עובד בעיקר עם טקסטים פילוסופיים, אולם שואב השראה גם מיצירות ספרותיות, מן המסורת של האמנות הפלסטית, מקולנוע וממוזיקה. קשה לי לנסח במילים כיצד חומר הקריאה הפילוסופי מתגלגל לבסוף לעבודות. אמנות בעיניי אינה שופר למהלכים פילוסופיים. חומר הקריאה מחלחל וצץ משהו שאני נזהר אפילו לקרוא לו רעיון, שאותו אני מתחיל לעבד בראשי. ישנן עבודות שמהרגע שהתחלתי לחשוב עליהן ועד לרגע הוצאתן אל הפועל חלפו שנתיים. בסופו של דבר, הפלט של אותו קלט חמקמק הוא תצלום. אני מתחיל לצלם וחוזר על מעשה הצילום בהעמדות שונות, לפעמים אפילו מאה פעמים, עד שהוא מדויק בעיניי."

 

הסטודיו הקודם שלו היה גם הוא במקום מגוריו, במחסן שהוסב לדירת מגורים והיה צמוד לחדר המכונות של המעלית השכונתית. "זו הייתה דירת חדר שהכילה הכל - מטבח, ספריה וסטודיו. מידי יום הייתי עובר ליד הדלת של חדר המכונות הנעול ומאזין לרעש שבקע מעברה האחר. על הדלת היה שלט אזהרה שעליו היו כתובות המילים 'חדר מכונות' וכך נולד השם לגוף העבודות שאני עובד עליו למעלה מעשר שנים. הוא התחיל כגוף עבודות פלסטיות ובשנים האחרונות הוא הופך למשהו רחב ומקיף יותר. בשלב זה יש ל'חדר מכונות' גם חטיבה מוזיקלית וכן חטיבה לשונית-טקסטואלית."

 

מהו חדר המכונות? איזה מין מקום הוא?

 

"צריך להיזהר מלחשוב את חדר המכונות כחלל פיזיקלי בר מדידה או בר כימות. זה לא חלל שבתוכו נמצאים אנשים והמפגש היומיומי אתו מאתגר את ההבחנות בין הציבורי לבין הפרטי. מצד אחד, חדר מכונות אינו חלל פרטי, אינטימי או ביתי, אולם מן הצד האחר הוא גם איננו בפשטות חלל ציבורי. זהו חלל שהכניסה אליו אסורה, שלא נעים ומסוכן להימצא בו ואשר פועל מאחורי הקלעים. זהו גם מקום שמסמל ריחוק מאמנות ומהאופן שבו היא מיוצגת לעתים קרובות. לא נוכל לחשוב את המתרחש בחדר המכונות כחלק מתפיסה של מעשה האמנות כאקט יצירה ספונטני, כביטוי פנימי מוחצן של סובייקט ריבון."

 

 

ארבע שנים לאחר שסיים את לימודיו בבצלאל, בשנת 2009, דביר הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו "חדר מכונות" בבית האמנים בירושלים, באוצרותה של נועה צדקה. שנה לאחר מכן, הוא הציג תערוכה בשם "חדר מכונות שני" על קיר חיצוני ברחבה של מוזאון תל-אביב במחאה על מחסור בחללי תצוגה ציבוריים ללא מטרות רווח. "התערוכה שהצגתי מחוץ למוזאון תל-אביב כללה עבודה סייט ספציפית, רצועת נייר ארוכה שעליה הודפסו עבודותיי ביחסי גודל משתנים. הצגתי את התערוכה במשך חודש שבמהלכו נאלצתי להעביר אותה מספר פעמים ממקום למקום בשל העבודות על בניית האגף החדש של המוזאון. תחילה התערוכה הוצגה במרחק כמה עשרות מטרים מן הכניסה למוזאון, על קיר בטון מעל לגן הפסלים, ולאחר מכן, מאחר שהורידו את הקיר הזה נאלצתי למצוא קיר ארעי אחר. זו הייתה מעין תערוכה מודולארית ורצועת התמונות תוכננה במיוחד כך שאוכל לתלות ולהוריד אותה מידי יום במהירות ובקלות."

 

 

הפעולה מחוץ למוזאון נועדה ליצור תנאים הוגנים לאמנים שלהם אין סיכוי להגיע לתצוגה מוזיאלית משום שהם אינם מציגים בגלריות המסחריות. מה הצעת לעשות כדי לשנות את המצב הזה?

 

"הצעתי להקצות שטחי ברזל משטח המוזאון לעשייה שלא עברה את המסננת של המערכת המסחרית ועומדת באמות המידה המקצועיות להצגה במוזאון. נדיר למדי למצוא כיום בין כתלי המוזאון עבודות של אמנים עכשוויים שלא התבססו תחילה בתוך השדה המסחרי או שעבודתם לא נתרמה על ידי אספן. מצב עניינים זה מביא לפגיעה בנגישות של ציבור אמנים גדול למוסד שאחראי על הצגתם, כמו גם לפגיעה בנגישות של הציבור הרחב למהלכים אמנותיים בשדה. להבנתי, יש למוזאון אחריות להציג מגוון רחב ככל הניתן של אמנים על בסיס שיקול ענייני של עבודתם, והאמנים שפועלים במסגרת השדה המסחרי הם רק חלק מהמגוון הזה. על המוזאון בתור גוף ציבורי שלנגד עיניו אמורה לעמוד טובת האמנות מעבר לכל שיקול או אינטרס לתת מענה הן למהלכים שנעשים במסגרת השדה המסחרי והן למהלכים שמתרחשים מחוץ לאותו שדה או בשוליו."

 

בעקבות התערוכה, כתב דביר את המאמר "מקום לאמנות - לשאלת תפקידו ותפקודו של המוזאון בעידן כלכלת השוק החופשי" שפורסם במגזין האמנות המקוון "ערב רב" ולאחר מכן ראה אור ב-2012 בספר "המוזאון העתיד לבוא". במאמר כותב דביר: "לאמנים האוחזים בעמדה ביקורתית, כלומר, המבקשים להציב בשאלה את הקשר שבין הון לאמנות, אין כיום כל מרחב פעולה ושטח הצגה ציבורי משוחרר מאינטרסים בתוך המוסדות המופקדים על האמנות מטעם המדינה.. לאמן או לאמנית המתנהלים כיום מחוץ לגלריות המסחריות ומחוץ למערכת יחסי הציבור המלווה אותן, קשה הרבה יותר, שלא לומר כמעט בלתי אפשרי, לרכוש לעצמם מעמד מוכר בעולם האמנות ולפיכך קטנים יותר סיכוייהם לזכות במלגות, בפרסים או במשרות הוראה."

 

 

 

 

האם חווית על בשרך את המצב שעליו כתבת?

 

"כן - קיבלתי החלטה אתית שלא לנסות להציג את עבודותיי בגלריות המסחריות ואף לא להעמיד אותן למכירה. זו החלטה לא פשוטה ואיני יודע אם ועד מתי אוכל להתמיד בה. החלטות מהסוג הזה הן הכרעות שעליך לקבל על עצמך כל יום ויום מחדש. האפשרויות העומדות בפניי הן אפוא מוגבלות למדי: יש לי אפשרות להציג במקומות דוגמת בתי האמנים בירושלים ובתל-אביב או בגלריות שיתופיות שהוקמו על ידי אמנים. הגלריות השיתופיות ממלאות מבחינות רבות תפקיד שאמור להיות באחריות המדינה. כוונתי לאחריות לדאוג לבנייה, תחזוק ותפעול של חללים ציבוריים ללא מטרות רווח שיהוו חלופה לגלריות המסחריות. על המדינה  לתמוך ביוזמות ברוכות כאלה באופן מלא וחבל שהיא אינה עושה זאת. אני מבין שהמוזאונים פועלים במסגרת מערכת אילוצים לא פשוטה - הם נזקקים לגיוס הון פרטי משום שאינם זוכים למימון מלא מטעם המדינה. אולם, כך נוצר מצב בעייתי שבו לבעלי הון, אספנים בחלקם, ישנה השפעה על אלו אמנים מוצגים במוסד ציבורי ואלו לא. בעלי האמצעים משקיעים את כספם ומקדמים לעתים קרובות אמנות טובה אך יש אמנות אחרת שלא זוכה לתמיכתם, עבודות שנתפסות בצדק או שלא בצדק כפחות 'סחירות'. כתוצאה מכך, הסיכוי של האמנים הללו להכנס לשיח שואף לאפס."

 

מדוע בחרת להציג את התערוכה מחוץ למוזיאון תל-אביב?

 

"התערוכה הוצגה מול מוזאון תל-אביב בשל המעמד שלו כמרכז הכוח הגדול בשדה האמנות בארץ, שמסתמן שהיה נגוע באי סדרים חמורים ביותר. במהלך מאבק האמנים של שנת 2011, שנה לאחר התערוכה שהצגתי מחוץ למוזאון, נוסחה עצומה שעליה חתמו למעלה מ-500 אנשים מקהילת האמנות ובה הצעות להסדרת חלק מהרעות החולות שמוזאון תל אביב סובל מהן וביניהן גם הצעה להסדרת מקומה של האמנות הלא מסחרית בשטח המוזאון. ככל הידוע לי לא התרחש שינוי של ממש בהתנהלותו של המוזאון שיש בו להעיד על מחויבות לרוח של אותה עצומה. מן ההתבטאויות הציבוריות המעטות, המאכזבות והבלתי מתחייבות שפרסמו נציגי המוזאון לאחר אותו מאבק איני מזהה בשורה גדולה לשינוי בעתיד הקרוב. במבט לאחור קשה לי למקם את עצמי אל מול מחוות ההצגה מחוץ למוזאון, אולם אני מוסיף לעמוד מאחוריה גם כיום. עשיתי את מה שלהשקפתי היה דחוף: ניסיון לשוב ולעורר את שאלת האחריות המוזאלית בעידן כלכלת השוק החופשי.

 

 

מהו דפוס העבודה שלך בסטודיו ומהו בעיניך היחס בין אמנות לפילוסופיה?

 

"את רוב זמני אני מבלה ספון בסטודיו. הבדידות היא תנאי הכרחי לעבודותי ואיני יכול להתרכז אלא בהיותי לבד בחדר. דפוס העבודה שלי מורכב מארבע שעות קריאה ביום לפחות. בכדי לקרוא את כתביהם של ההוגים הקרובים אליי  - לוינס, היידגר ודרידה - בשפת המקור, למדתי לקרוא גרמנית, צרפתית, יוונית עתיקה ולטינית. באשר לשאלה השניה - משהו מתנועת הריחוק והקרבה שבין האמנות לבין הפילוסופיה ניתן לזהות כבר אצל אפלטון ואריסטו. תנועה זו עוברת כחוט השני בתוך מסורת המחשבה המערבית. באופן כללי, אני קרוב למסורת פילוסופית שקשובה לשפה וחושבת דרכה; של הוגים שמאזינים תמיד גם לאטימולוגיה, לאופן שבו מילים מתהוות ולמשמעויות שמתנקזות סביבן. אנו משתמשים במילים לעתים קרובות מבלי להיות ערים למטען שמאחוריהן ולמה שאותו מטען מזמן למחשבה. פילוסוף מנסח תנועה של מחשבה דרך השפה והיא אינה מצטמצמת עבורו לכדי אמצעי תקשורת, לכלי פונקציונלי להעברת מסרים, עובדות או ידע. כמו הפילוסוף, בעיניי גם האמן חוצב שפה בתוך השפה, מפלס נתיב.

 

איזה סוג מוזיקה אתה יוצר?

 

"בשנים האחרונות אני עוסק הרבה במוזיקה. בצעירותי ניגנתי בכינור, המשכתי בלימודי נגינה על גיטרה במהלך שירותי הצבאי, ומספר שנים אחר כך התחלתי גם בלימודי פסנתר. בנוסף למדתי פיתוח קול. לפני שנים אחדות למדתי מוזיקה אלקטרונית בסביבת מחשב ובמקביל התחלתי לעבוד על אלבום אולפן ראשון שעתיד לצאת לאור בלייבל המקומי 'רעש Hour' תחת שם הבמה 'חדר מכונות'. קטע ראשון, הנושא גם את שם האלבום, 'הערה אחת על האסון', כבר הופיע באלבום האוסף 'רובע חמישי'2. בכל הנוגע להשראה מוזיקלית, במשך שנים רבות אני מאזין למוזיקה תעשייתית והיא שימשה לי כרפרנס עיקרי כשניגשתי לעבוד על האלבום. זו מוזיקה שמתאפיינת באופן כללי באפקט סונורי של מיסוך אלקטרוני כבד שחולש על מקצבים של מכונות תופים, סימפולים וסינתיסייזרים צרחניים שמנקבים את עור התוף. גם קולות הזמרים עוברים לעתים קרובות טיפול דומה דרך פילטרים ואפקטים מעוותים שונים - לעתים עד כדי אובדן כמעט מוחלט של מובחנות המלל. האלבום הוא החטיבה המוזיקלית של 'חדר מכונות'. תחילה שאלתי את עצמי כיצד נראה חדר מכונות, מהו כשאלה חזותית, ולאחר מכן הגיע המהלך המוזיקלי וניסיתי לנסח מהו כמרחב סונורי."

 

 

 

 

 

1 מתוך טקסט אוצרותי שכתבה נועה צדקה ל"חדר מכונות", תערוכת היחיד של יותם דביר שנערכה ב-2009 בבית האמנים בירושלים

2 האזינו לקטע המוזיקלי 'הערה אחת על האסון' בקישור המצורף:  https://www.youtube.com/watch?v=zDhF2EoITTg

 

השתתף בהכנת הכתבה - אור אריאלי.

 

 

Please reload

    כתבות נוספות

FOCUS: שלו אריאל

19.05.2020

שפת מכונה | טור 12

11.05.2020

שפת מכונה | טור 11

11.05.2020

שפת מכונה | טור 10

31.03.2020

מצעד הרובוטים של מגפת הקורונה!

28.03.2020

שפת מכונה | טור 09

07.03.2020

שפת מכונה | טור 08

07.03.2020

שפת מכונה | טור 07

07.03.2020

1/4
Please reload

Untitled-Artwork (1).png