מרסל אופולס, "זיכרון הצדק"

הקרנת הסרט "זיכרון הצדק"

במאי: מרסל אופולס

פסטיבל הקולנוע היהודי, סינמטק ירושלים

 

 

"זיכרון הצדק", סרטו של מרסל אופולס עלה לאקרנים ב 1976, ננטש לאנחות וחזר לאחרונה בקריאה נרגשת בפסטיבל ברלין, משוחזר וממורק. אופולס, דוקומנטריסט עטור שבחים ופרסים וביניהם פרס האוסקר על סרטו "מלון טרמינוס", הינו יליד גרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה ופועל, מרבית חייו, בצרפת. בסרט זה ביקש לעקוב אחר עדויות ממשפטי נירנברג, בהם נשפטו בכירי שלטון הרייך השלישי, ולהציף שאלות בנוגע לאחריות קולקטיבית ואינדיבידואלית. מנעד הנרטיבים והעדויות אליהם הוא מפנה את השאלות הינו רחב יריעה. חציו ראשון של הסרט מתמקד בסוגיית נירנברג דרך השקפתם של הנאשמים שעוד היו בחיים באותה תקופה, בהם אלברט שפאר, מהבודדים בבכירי הרייך שלא כפר בהאשמות בעוד אחרים טענו כי מתוקף עמידתם בראש גופים וארגונים מסועפים, זוועות הפתרון הסופי שהיו נחלתם של הזוטרים שבקצינים, לא הגיעו לידיעתם.

 

בין המרואיינים הנוספים בחלק זה של הסרט ישנם הפרקליטים וחבר השופטים במשפט, ואינדיבידואלים משלושה דורות של גרמנים; אלה שחייהם הבוגרים היו בצל שלטון הרייך השלישי, בניהם שנאלצו לגדול בתוך ההיסטוריה הטרייה של בני עמם וללמוד אותה יחד עם הוריהם, וכן דור הנכדים שבעת יציאת הסרט כבר היו סטודנטים באוניברסיטאות. העדויות מרגשות, ומעניינת במיוחד היכולת לעורר אמפטיה בצופה הישראלי. אמנם אין הסרט נותן מקום לכפרה על פשעי שנאה שכאלו, אך מאפשר דיון מעמיק, מרובה בגווני ביניים. אלו זוכים לביטוי בתוך סיפור היומיום של גרמניה באותם שנים, דרך אנשים שחיו בחוסר ידיעה בצל שלטון ריבוני שלאחר קלון מלה"ע הראשונה החזיר את תפארתם הלאומית, אך גם טבח בבני המיעוטים שחיו ביניהם.

 

השאלה המתבקשת "חוסר ידיעה?" מהדהדת במרכזו של האולם החשוך, המאוכלס בעוד חמשה עשר אנשים, כולם מבוגרים ממני בדור כמדומני. הייתכן ואפשר היה לא לדעת? עם תום הצפייה בסרט אינני בטוח בתשובתי.

 

 

התערערות הבטחון בקיומן של תשובות מחץ לשאלת האחריות מתגברת אף יותר בכניסה למחצית השניה של הסרט חוצה היבשות. בעוד אחת משורות הסיום של החלק הראשון הנה האמרה הידועה כי "הדין ניתן תמיד על ידי הצד המנצח". חווית הצפיה ממשיכה אל האומה האמריקאית, שהיתה בין הנציגויות הפוסקות את דינם של פושעי נירנברג. אך ארצות הברית באותה עת מצולקת ע"י מלחמת ויטנאם, בדגש על טבח החילות האמריקאיות באזרחי הכפר מיי לי. בין המרואיינים, אלמנת מלחמה פטריותית שמדברת בשבח העם האמריקאי והיותו נאמן לארצו מחד גסא, ובגנות העריקים והסרבנים מאידך גסא. מרואיינים נוספים הם זוג הורים שכולים שמטילים ספק ברעיון האומה החזקה והמלוכדת, וכל מה שמשתמע מההירתמות לבטחונה, לצד עריקים שברחו לקנדה או לאירופה לאחר שנכחו בויטנאם וראו במו עיניהם את הנעשה על ידי צבא עמם.

 

גדולתו של הסרט אינה במציאת תשובות מוחצות לסוגיות מוסריות סבוכות, או ביכולת ליצור השוואות אנתרופולוגיות מרתקות. אין דבר מרתק באפיון פשעים נגד האנושות על בסיס מוצאם של מרצחים. פרישת המניפה שנוצרת בסרט, המתעדת קורבנות, מרצחים, עדים, שרידים, צאצאים, שופטים וסניגורים של הדגל, הנותנים מענה לאותן השאלות עצמן, היא זו שמאפשרת דיון אמיתי בשאלות הללו. כאשר דבריו של עריק אמריקאי שעבר לשוודיה נאמרים באותו להט ותחושת נכונות כשל אשה גרמניה, דור שני לנאצים, שערקה לצרפת בשאת נפש, מתקיימת הצלבה מעניינת. כאשר אמירה בסגנון "כאן אין מה לשאול שאלות" חוזרת בנוסח שונה, בקרב גרמנים שאינם מעוניינים להתמודד עם עברם, ובקרב אלמנת מלחמת ויאנטם אשר מסרבת לקבל בסלחנות סרבנות מצפון, אוזנו של הצופה העירני נזקפת.

עד כמה אפשר להשאר צופה עירני במהלך סרט של 278 דקות? עד מאוד לדעתי. באולם הגדול של הסינמטק, ובהחלטה שאין שום דבר חשוב אחר עד שהאורות נדלקים בשנית, מותר להתמסר לזמנים, מרחבים וסוגיות שהחוץ והבית לא מאפשרים.

 

 

מעלה חרס - כל הקטעים

 

Please reload

    כתבות נוספות

שפת מכונה | טור 10

31.03.2020

מצעד הרובוטים של מגפת הקורונה!

28.03.2020

שפת מכונה | טור 09

07.03.2020

שפת מכונה | טור 08

07.03.2020

שפת מכונה | טור 07

07.03.2020

שפת מכונה | טור 06

07.03.2020

שפת מכונה | טור 05

07.03.2020

שפת מכונה | טור 04

07.03.2020

1/4
Please reload

k6maC_thick (1).png