k6maC_thick%20(1)_edited.png

מכתבי יוני נתניהו


המתנה הכי יפה שקיבלתי היא ספר בעריכת בנימין ועדו נתניהו ״מכתבי יוני״. אלו המכתבים שיוני נתניהו כתב לקרובים אליו החל מנעוריו ועד מותו במבצע אנטבה. יוני מצטייר כאידאל הציוני המושלם; צ׳ארמר, מצטיין בהרווארד, אדם חושב ורפלקסיבי, בעל אוריינטציה פילוסופית חמורת סבר וכשרון יוצא דופן למדעים ופיזיקה. הוא אליטיסט ומתנשא אבל גם מסתחבק ודיפלומט, חזק מכולם פיזית ונפשית, יציב ועומד על הקרקע, נשבר לעתים נדירות וגם ברגעים הקשים ביותר - הוא שומר על רציונליות. באלגנטיות דון דרייפרית, ובשוט מעבר-לכתף מלנכולי.

הספר יצא לאור בשנת 1978, בימים הטובים של ביבי כבוגר טרי של האוניבריסטה היוקרתית MIT. מדהים לקרוא על המשפחה המרשימה והדקדקנטית הזו. אליטה ישנה ודחויה דאז - של ידע, כח וכסף, של תרבות, ספרות ואינטלקט. יוני מצטייר לאורך הרב המוחלט של הספר כדמות יציבה מאוד, מעין סופר מן שלא מתפרק. זוהי שלוות נפש מטרידה לנוכח האירועים בחייו. אני תוהה - האם זוהי העריכה המגמתית של המשפחה שהכפיפה את אישיותו בגסות כה רבה לטובת התאמה מושלמת למיתוס ציוני והרואי כבר ב-78? או שכך הייתה המציאות במשפחת נתניהו - זהו החינוך הנוקשה לנרטיב בלעדי, לערכים של מצויינות הרמונית וסימטריה מבית בנציון נתניהו, ההיסטוריון הרוויזיוניסט הדחוי.

10.4.63 (בתיכון בארה״ב)

כושה,

רוח הכתיבה שורה עלי.

מכתבך האחרון עורר בי את הרצון לחש את הקשר ביני לבין אלה שעזבתי. מדוע לא כתבתי עד עכשו? - איני יודע. אבל שאכתוב מעתה - ברור לי לגמרי.

אימצתי לי תפקיד חדש בארה״ב - עשיית תעמולה לישראל. לפני חודש ראיינו אותי בעיתון לתלמידים. כנראה, שהראיון היה מוצלח מאד; הדבר גרם לכך, שמזמינים אותי לבתים, מסיבות וכו׳ מפני ש״ההורים רוצים להכיר אותי״. אתמול ישבתי עד אחת בלילה עם ארבע בנות ובן והטפתי לציונות, וכו׳. אני שמח לציין, שגיליתי כאן כמה יצורי-אנוש, שהם בעלי שכל ובינה ברמה גבוהה. הצרה עם הנוער כאן היא שחייהם הם דלי-תוכן ועוברים כמו בתוך חלום ומשחק.

22.12.65

ביבי, הייתי רוצה לומר לך משהו בענין שמטריד אותי. נראה לי, שאתה חושב שאני מזלזל בלימודיך, או, לפחות, בקשיים, שעליך להתגבר עליהם בזמן הלימודים, נוסח ״מה הקטן הזה יודע על קשיים?״ אין לך טעות גדולה מזו. ראה: אני לא אלמד שנית בתיכון, ואילו אתה תוכל תמיד לקפוץ מאווירונים, אם דוקה תרצה בכך. אולי אינך מבין עד הסוף את החשיבות של עשיית הנוכחי באופן הטוב ביותר. ואם אתה מבין - כפי שמעשיך והצלחתך מעידים - באיזו זכות אתה מרשה לעצמך לזלזל במעשיך בצורה כזו? נהפוך הוא: האם חושב אתה, שאיני מכיר בקשיים, שתלמיד חייב להתגבר עליהם? בסופו של דבר, לפני זמן קצר למדתי גם אני באותו בית-ספר, שבו אתה יושב כרגע, וחושבני שלא למדתי אף החצי ממה שאתה לומד, או על כל פנים לא השקעתי בלימודים אותו המאמץ, שאתה משקיע בהם. אין אני מצטער על אותן השנים, מפני שחושבני שעשיתי את שלי כתלמיד על הצד הטוב ביותר. אך אילו היינו שנינו לומדים כעת באותה כיתה, נראה לי, שהיית עולה עלי במספר מקצועות ניכר. אל תשוב להפחית מערך מעשיך כיום, כשאתה מעמידם מול מעשי שלי. איני בטוח כל עיקר, שיש מקום להשוואה, וגם לא ברור לי לאיזה צד היו נוטים המאזניים לו היו בכל זאת עורכים השוואה.

בכל המכתבים, שרבים מהם מספרים על שגרת לחימה ושהות בבסיס, אין כל פירוט על מפגש עם הפלסטינים. האויב תמיד נשאר משתנה קטן ולא רלוונטי - פונקציה טכנית בתוך מהלך העניינים האסטרטגי. האויב, כצפוי, הוא מטרה ולא מהות. כשמדברים על פוליטיקה במש׳ נתניהו, משתדלים להימנע מלקרוא לערבי בשמו. זאת למעט במכתב זה:

31.3.66

תותי יקרה, (בת הזוג)

אני מתפלא שאני מסוגל לכתוב, האצבעות ממש קופאות. היום יום שלישי והגשם, שהתחיל בשבת, אינו ״חושב״ להפסק כלל. איזה מצב זוועתי הוא זה; לשבת שלושה ימים באוהל סיירים מטפטף כשהגשם טופח לך חליפות 10-15 ס״מ מן הפרצוף - לפי תנודות האוהל ברוח.

את תרגיל ההגנה, שנועד להיום, ביטלו מסיבות מובנות - הגשם חזק כל כך, שכל הואדיות, שבהן נוהגים להציב מרגמות, הפכו לנחלים ממש. הקומאנדקרים פסקו לפעול עוד אתמול, באופן שאנו מנותקים לגמרי, ובכלל, לבצע כאן תרגילים במרגמות, אינו עולה עכשיו על דעתו של שום אדם. אוכל יש לנו רק ממה שהביאו לנו ביום א׳. כל האהלים ההודיים נקרעו ברוח ואינם בני שימוש - ז״א, אינם עוד. מחצית מן התחמושת התקלקלה, והנשק שקע כולו בבוץ. רק אהלי הסיירים עדיין עומדים - אמנם אינם שוים כלום, אך עומדים. המטר האחרון, שהתחיל ב-02:30, לא פסק עד הרגע - 14:30. רבה פעמים הייתי בזמן גשם ממושך או בבית או באמונים, אך מעולם לא ״רבצתי״ במשך שעות ללא הפסקה תחת הגשם. רק כעת אני תופס את מושג הגשם היורד ללא הפוגה. כמה אפשר לישון ולקרוא, ריבונו של עולם! מישהו מצא קופסה מתגלגלת בשטח ובתוכה כ-5,000 מעטפות. זה עורר מחשבות בדבר מוצא מן הטמטום.

כשהורדתם אותי על יד השלט להר התברר לי, שהמאהל שלנו נמצא כשמונה וחצי ק״מ מן הכביש - ולא שישה. בקיצור, שיחק לי המזל, שהורדתם אותי שם, כי הודות לכך התגלגלו המקרים באופן, שהפכו את השבת הסופית ל-perfect. טוב שלא המשכתם ברכב, כי לאחר 200 מ׳ נפסקה הדרך: היא נפרצה לרחבה על ידי נחלים. אפילו קומאנדקארים אין עוברים בה - אמרתי לך, שאנחנו מנותקים.

ובכן, התחלתי ללכת ופתאום תפס אותי הגשם הנהדר, שפגע ללא ספק גם בכם. הדרך, כאמור, נעלמה, וכל מה שנשאר לי היה אזימוט מפוקפק למדי. לאחר מספר נפילות לאותו מספר של ואדיות הגעתי למסקנה, שלכל היותר אבלה את הלילה בטיולים בשטח - בסך הכל, ניווט לילה. ברגע שהגעתי למסקנה זו נעשה מצב רוחי מצוין - בעצם, למה לא? אך הגודל רצה אחרת. כשנתברר לי שאני מתקרב לאיזור המאהל, ראיתי אור מנצנץ בחשכה. בעצם, נצנץ פעם אחת - ונעלם. היה כל כך חשוך, שלא ראיתי כלום, והמסקנה שהסקתי היתה, שזה או מאהל בדואי או, אם יהיה לי מזל, המאהל שלנו. עד שהתחילו הכלבים לנבוח, לא ידעתי בודאות לאן נקלעתי. האוהל הקיצוני, שאליו נכנסתי, היה אחד מקבוצה של כ-10 אוהלים. מצב קצת לא נעים בהתחשב בעובדה שאף אחד אינו יודע שאני מסתובב בשטח. אבל ״מה שברור ברור״ - הערבי המסכן, שקם בלילה ממשבו, ודאי קילל את הרגע, שבו הגעתי. הוא, פשוט, פחד. שוב תודה לך על שהצעת לי לטעון את העוזי. אמנם הייתי עושה זאת בין כך ובין כך לפני שהייתי נכנס לתחום האורות המנצנצים, אך בכל זאת יפה שחשבת על זה. מתחילה היה זעום פנים למדי, ביחוד כשראה שאני לבדי; אך כשאמרתי לו שלום, וב״טעות״ טפחתי על העוזי רק כדי ״להזכיר לו״, השתתק והכניס אותי פנימה. לאחר שהתרגלתי לחשיכה מצאתי סביבי גמלים, חמורים, עיזים וכלבים למכביר. הסברתי לו בעדינות, שאין אני מתכוון לזוז מכאן כל עוד ירד הגשם - היה נחמד לדבר עמו, שכן בקושי ידענו כמה מילים משותפות.

בקיצור, ישבנו כמעט שעתיים על יד המדורה שהדליק, כשהמארח לא היה מוכן כלל לקבלת-אורחים. לאחר חצי שעה בערך, כשהתברר לו שלא אבלע אותו ושבסך הכל אני רק נהנה מן האש, ושלאות אמון אפילו הורדתי מעלי את הנשק והנחתיו על- ידי, נעשינו ״פול סחבים״ ולבסוף אפילו הציע לי לישון אצלו - דבר, שלא עלה על דעתי כלל. ישבנו ופטפטנו -ויותר מזה שתקנו. בערך בשתים עשרה וחצי פסק הגשם ונפרדנו כשהוא נושם לרוחה. האמת היא, שכל כך התרגלתי לאש ולמחסה מפני הגשם, ולבכי שהתינוק שהתעורר מעבר למחיצה, ולנחרת הגמלים במרחק חצי מטר ממני, שחבל היה לי לעזוב, אבל… בשעה טובה ומוצלחת הגעתי באישון לילה למאהל שלנו, ומצאתי אותו עוד יותר גרוע מכפי שסיפרתי לך. כעת זה לאחר שיפוצים.

דיבייט מפורסם של ביבי מ-78.

Rescue Dawn (2006) - Werner Herzog

סרט עלילתי שאחד מנושאיו המרכזיים - הגיבור האמריקאי המושלם! הרצוג עושה קאט&פייסט לכריסטיאן בייל היישר מהוליווד לתוך העולם שלו.


    כתבות נוספות