אמנות / מצפון / הקשר


ייתרון נחמד של האמנות בת זמננו הוא שהכל מותר לה. ובכל זאת, אני מתרשמת שהאמנים חופשיים פחות מהאמנות. אולי ככה זה כשמשווים מושג ליצורים בשר ודם, אבל אפילו אם נתעלם מהפער הפיזי הזה – קל להעלות בדעתנו יצירת אמנות שהאמן רשאי (חוקית, חברתית) ומסוגל (פיזית, טכנית, כלכלית) ליצור, אבל בפועל הוא יאסור על עצמו איסור חמור ליצור אותה. אנחנו מזהים לפעמים חופש עם היכולת להתעלם מדעת הקהל, אבל אם נזכר לרגע שהאמן הוא המבקר הגדול ביותר של עצמו, נוכל לשער בבטחון שגם האברמוביצ'יות שבמרינות ייגנזו אינספור עבודות פוטנציאליות, פשוט כי הן לא מספיק מתאימות לטעם האברמוביצ'י.

אפשר לומר שלאמנים יש מצפון. מצפון ביקורתי, שחלקו בוודאי מאד אישי. אם מסתובבים ביננו כמה אמנים שאין להם מצפון (אבל יש להם מודעות עצמית מסוימת) – אשמח להכיר אותם ולבקש שילמדו אותי כיצד. בינתיים, מעניין בעיני לבחון מקרי ביניים של מצפון פעיל, ולשאול מה הם הגבולות שאמנים שונים מציבים לעצמם. התשובה לשאלה "איזו עבודה לעולם לא תיצרו?" יכולה להיות נניח "עבודה קיטשית שלא דורשת מהצופה מהלך מחשבתי מורכב" או "עבודה מתנשאת שלא מתקשרת עם הקהל", אבל יכולה גם להיות פשוט "ציור", או "אינסטליישן".

מן הסתם, בחלק מהמקרים (לפחות באלה שעליהם לספר ידעתי) המצפון איננו מצטיין דווקא בנחרצות שכזו. וכאן אני רוצה להעלות מניע נוסף של אותו מצפון, ספציפי יותר מהביקורת העצמית הכללית והטעם האישי. האם מוכרת לכם חרדת-בזיזה שכזו, שהיא הפחד פן תקומו בוקר אחד ותימצאו שיצרתם יצירת אמנות לגיטימית, אבל רלוונטית יותר בשביל מישהו אחר? נדייק: תתעוררו באותו הבוקר בירושלים, ותגלו שכתבתם סיפור ריאליסטי קצר על אופה בגטים שמנמן בשם ז'אק, צרפתי כמובן, ועל ביתו המאומצת אמילי? מאיפה בא כל זה, ואיך בכלל נברא? כזכור, התעוררתם בירושלים – איך תכתבו על צרפת? גם אחרי מחקר - איך תעזו להתיימר להבין משהו בבגטים הצרפתיים? איך תוכלו לכתוב על הבולאנז'ר השמנמן כשאתם די רזים? איך תכתבו על אמילי כשאתם לא ילדים מאומצים? מה פתאום כתבתם על גיבור ראשי זכר כשאתן בכלל נשים? מה פתאום שארה"ב בכלל תחשוב שהיא יכולה להבין מה קורה בסוריה?

מכיוון שלשמחתנו (אולי) אנחנו עוסקים באמנות ולא בפוליטיקה (אם לא הכל-פוליטי) – כנראה ששום דבר איום לא יקרה לא למחבר האגדה הקצרה על אמילי וז'אק ולא לקוראים שלה. אולי אפילו להיפך – כולם יצאו נשכרים מקריאת הסיפור (נניח שהוא כתוב היטב: מצחיק ושנון, רגיש ומלא חמלה). ועדיין – לפעמים אני תוהה אם לצַיר, נניח, "מותר" לצייר רק את הנוף שמחלונו נשקף, כדי שלא יהיה תייר. תיירות היא פעולה מהנה לכל הדעות, אבל גם התיירים יסכימו שמקומיות היא תכונה נאה, ובעיקר שמקומיות מקלה על העמקה.

כשבוחנים יצירות אמנות מן העבר, לעיתים קרובות הערך שאנחנו מוצאים בהן קשור לכוחן ללמד אותנו על תקופה מסוימת. כשבוחנים מפעל חיים של אמן אחד, או תערוכה טובה, כל יצירה נהנית מכובד ההקשר שלה מול היצירות האחרות. כלומר, ההשתלבות של יצירת אמנות בקונטקסט כללי כלשהו מקל עליה להיות מעמיקה. מרגיע לחשוב שגם תצפית מהחלון היא תצפית אל התקופה, שלצילומים משפחתיים יש אפקט מצטבר, שאפשר לרשום את הנוף המקומי ויום אחד הוא ישתנה.

הנחמה הזו, נכנה אותה חמת-ההצטברות-של-אמנות-אל-תוך-הקשר, היא חלקית, בגלל הקשר ההדוק שלה עם העתיד בעוד שרובנו חיים דווקא בהווה. בינתיים, מכיוון שתיירות היא מהנה אבל מקומיות היא אותנטית, לא נשכח שבארץ קל למצוא אזורים שהם "מקומיים" עבורנו, ובו זמנית הם גם זרים. בשבוע שעבר נסעתי בכביש המנהרות, שאני מכירה היטב, אבל הוא גם זר מספיק כדי שלא אדע איך הוא מרגיש מחוץ לאוטו. אני מצרפת רישומים מהנסיעה הזאת.


    כתבות נוספות

KOMA_LOGO_TM4CNG_WBPAGE2-02-02.png