k6maC_thick%20(1)_edited.png

בפעם החמישית / מן המיתה


פעם לפני שהמציאו את הניתוחים אנשים היו צריכים פשוט לחיות עם הכאב שלהם, הם היו מעבירים חיים שלמים בכאב וזה לא היה נורא כל כך כי הם לא ידעו אחרת. היית חיה והיה כואב לך, שן הבינה הייתה חופרת את עצמה אל תוך החניכיים שלך והיית חיה ככה כשהיא שם, באה איתך לכל מקום. וגם תינוקות לא היו נולדים, הם היו נשארים לחיות בבטן של האמהות שלהם עד שהם היו מזדקנים ומתים, ובדרך הם היו נכנסים להריון וגם הילדים שלהם היו מזדקנים ומתים בתוכם. ראשוני בני האדם היו מסתובבים בעולם נפוחים מרוב ילדים שבהריון עם עוד ילדים שבהריון עם ילדים. ככה זה היה עד שהאלים נתנו לבני האדם את הרפואה. תודה לאלים על הרפואה.

בפעם החמישית בה עקרו לי שן בינה הייתי בת עשרים וארבעה קיצים. כל קיץ היה יותר טוב מהקודם לו, הם רק הלכו ונעשו נפלאים יותר. אבל קיץ זו לא עונה טובה לשיני הבינה, החמסין והלחות מונעים מהן להבשיל כמו שצריך, כל המבנה המולקולרי שלהן מתערער. כשהרופא הכריזמטי ניסה למשוך אותה החוצה היא נשברה לשניים, ואת החלק שנשאר מאחור הוא כיסה בפיסות חניכיים שנתפרו אחת אל השנייה. ישנו שבר של שן קבורה, אולי מרקיבה ואולי משתמרת, שאני נושאת עימי לכל מקום.

מה אנחנו יכולים להגיד על הקיץ? אולי נזכרנו ברגע לידתנו ואנחנו מרגישים צורך להתנצל. אולי הזיכרון מעיק על הנפש העייפה גם ככה, שחיסנה את עצמה מפני הקור והעבודה הקשה אבל לא ידעה לאגור לשעת חירום. דברים שמנחמים את הנפש בחורף, בקיץ מתאדים ולא ניתן לזמנם שוב.

"אני לא אוכל להירדם עד שלא נמצא דירה לעבור אליה," סיפרתי לרופא השיניים שעמד מעלי עם מזרק בידו, שש אלי קרב.

בחלומות יש עשרות דירות, כולן קטנות וחשוכות ואחוזות בטופריהם של בעלי דירות ניצים, אנשים צרי לב שנשמתם קבורה באיזו שאול.

"כל התפילות נענו מלבד שלך." ענה הרופא, והזריק חומר הרדמה אל הפה שלי.

לפני שנירדם: מה אפשר להגיד על דיכאון בקיץ? שהוא לא נברא במלוא אונו אלא צובר תאוצה לקראת שיא? חוסר העשייה מזמן אותו, ההאטה בקצב החיים. לפעמים אנחנו הולכים ברחוב כשאנחנו מרגישים טפיחה קלה על העורף, אז אנחנו מתבוננים בלוח השנה ונזכרים. כל שנה אותו הדבר, כל עונה והשיניים שהיא מנשירה.

//

קמתי מן המיתה הקטנה.

הכלב בכה בסלון כי גופו כבר לא נענה לו, הוא הלך ונחלש ובקרוב יקרוס סופית. המשכנו להאריך את חייו מתוך תקווה או חולשה. קשה היה לנו לקחת בעלות על סבל של יצור חי אחר, לקבוע איך ומתי יעזוב את העולם. אני כותבת זאת בקור אולם רק אושר הוא הכיר מידינו ובוודאי היה כלב בר מזל. בגיל שש עשרה כבר לא יכל לראות ולא ללכת, ורק היה בוכה ובוכה. קמנו בבוקר ולקחנו אותו אל רופא הכלבים שהמליץ לעשות עמו חסד ולהמיתו. חזרנו הביתה והכלב עוד היה חי. הוחלט להעניק לו עוד שבוע של ניסיון. כל הכלבים אצל הוטרינר יללו והריח היה בלתי נסבל. כל אחד מאיתנו בכה בליבו. לאחר מכן כשנסעתי לירושלים חשבתי על המוות הממתין לכל, וכיצד כל הדברים החיים נעים לקראתו. זוהי מהות התנועה בעולם, מן החי אל המת. המוות מתחיל ואינו נגמר, החיים נגמרים אבל אין להם התחלה, כי עוד לפני שהתחילו כבר נגמרו. כיצד נחלק הסבל בעולם?

ישנם אתרי אינטרנט שממשיכים למנות את שנות חיי גם אם מזמן שכחתי שנרשמתי אליהם. הם יודעים שאני כבר בת עשרים וארבע ומתי אהיה בת עשרים וחמש. מתוך הרגל, מתוך אלגוריתם שהתרגל, שנות חיי נערמות אחת על השנייה. פעם היית בת עשרים, פעם בת ארבע עשרה. אחורה אחורה עד הסוף, זוכרת שנולדת וכולם החזיקו אותך על הידיים ונשאו אותך ממקום למקום? עכשיו הכל יש לתאר ולקרוא לו בשמו המדויק ואין סליחות ומחילות למי שמתבלבל. כל הכלבים המייללים עושים זאת for the lack of better words. חסרי אונים הם בוכים מכאב שמקורו בבלבול, אין להם את היומרה לנסות להבין את התנועה הזאת שמן החי למת. דברים רעים שאין להם סוף.


    כתבות נוספות