k6maC_thick%20(1)_edited.png

ריצ'רד השלישי: שתי מחשבות על החיבה לכוח


על רגע אחד של כישלון מושלם ומבוכה קשה ומפכחת, בהצגה ריצ'רד השלישי בהפקה של תאטרון שאובונה-ברלין (Berlin’s Schaubühne, בימוי: תומאס אוסטמאייר).

ביום שישי האחרון התיישבתי באולם הראשי של תיאטרון הברביקן בלונדון השוכן באחד המתחמים הברוטליסטים המפורסמים בעולם. על מנת להגיע אל תוך המבנה יש לעזוב את מפלס הרחוב ולצעוד דרך גשרים אל רחבות מטופחות ושוממות מוקפות בניני ענק ארוכים ומגדלים צרים חשופי בטון מחופים במרפסות הנראות כביצורים. המבנה הראשי מורכב מאוסף קוביות ומלבנים אפורים ומחוספסים. בפנים שטיחים חדשים ותאורה רכה מנסים לרכך את התחושה אבל שלל הקומות וחצאי הקומות, גרמי המדרגות הרחבים, אינספור כניסות ויציאות אל רחבות חוץ ופנים, ספריות, אולמות, גלריות ומסעדות יוצרים את אותה תחושת חוסר ההתמצאות המוכרת מבנין מוזיאון תל אביב הישן או בנין בצלאל בהר הצופים.

קול אישה בקע מהרמקולים וביקש מהקהל למהר אל מקומותיו. האולם התמלא ומאות דלתות עץ צרות נסגרו באחת בארבע קומות ושני אגפי האולם. בית יורק עלה לבמה למסיבת ניצחון והאולם התפוצץ בקונפטי זהוב וכסוף. מתופף לצד הבמה ומוזיקת טכנו חזקה שעלתה מהרמקולים ליוו את בני האצולה אל מרכז הבמה. אחרון, צולע, עלה ריצ'רד (שגולם על ידי לארס איידינגר), עודנו דוכס, ופתח במונולוג המופרסם בו הוא פורש את חוסר התוכלת שבקיימו בהעידר מלחמה - על כן הוא נשבע בפנינו לזרוע שנאה ומוות.

אני מוּצָר פגום, בלי חן והוד מלכות,

(...)כן, לי, בִּימֵי שלום וזמר שכאלה

אין עונֶג לבלות בו את היום

(...)על כן נחוש אני להיות נבל,

לשנא את רגע הימים האלה.

להבין את ליידי אן

מעל כולן בולטת דמותה של ליידי אן – כמה רגעים אחרי שריצ'רד מסיים את המונולוג הראשון שלו הוא פונה לפגוש את ליידי אן הרוכנת על ארון הקבורה של אביה, המלך הנרי השישי. ריצ'רד הוא שהרג אותו, ולא רק אותו אלא גם את בעלה, שאת מקומו כדוכס הוא ירש. שניהם מבית האצולה היריב, המובס. ליידי אן רואה אותו ודורשת שיסתלק תוך שהיא מטיחה בו קללות: ישנן כמה דמויות במחזה שמותירות אותנו תוהים - למה שילכו אחרי הרודן הנורא הזה; הן הרי יודעות עד כמה ריצ'רד הוא שפל, אכזרי, כוחני ונטול חמלה. הדמויות האלו לרוב אפילו מכירות ברשעותו ואף אומרות לריצ'רד עצמו עד כמה הוא נורא. למשל, לקראת סיום המחזה אליזבת, המלכה לשעבר מוסרת את בתה הקטנה להינשא לריצ'רד, זאת אחרי שכבר רצח את שני ילדיה האחרים.

"...שטן רע, זוז למען השם, אל תטרידנו;

עולם יפה לגיהנום הפכת,

אם שָׂשׂ אתה לראות את פרי מעלליך,

הבט, הנה דוגמה לִשִׁחִיטותֶיךָ.

הַסְמֵק, הַסְמֵק, גוש של נכות מרשעת..."

ריצ'רד לא נסוג, הוא מנסה לקרב אותה אליו, מרעיף עליה מילות חנופה, מכחיש שהוא זה שהרג את אביה ומוסיף שאמנם הרג את בעלה אך עשה זאת רק כי "יופיה ציווה עליו". היא נגעלת ממנו ויורקת עליו. הוא אינו נרתע. היא אומרת שהייתה רוצה שימות. ברגע זה ריצ'רד נעתר ומציע לה את חייו. הוא אומר לה לקחת את חייו אם הם מאמללים אותה. הוא מתפשט כולו אל מולה, וכך, חשוף ופשוט לכאורה, מגיש לה את חרבו כשהחוד מופנה אל ליבו. נראה שברגע זה, כשהיא אוחזת החרב והוא חלש וחשוף לכאורה פתאום היא משתנה ואינה בטוחה בשנאה אליו. ליידי אן אומרת שלא תיתן לו להפוך גם אותה לרוצחת. "צווי, במו ידי נפשי אטרוף" אומר ריצ'רד. היא נותרת שותקת. שוב היא לא מצליחה לגרום למותו. וברגע זה השנאה בה כבר התהפכה. היא מתקרבת אליו, מורידה את החרב ומנסה לנשקו. עכשיו ריצ'רד נסוג מעט, הוא מזהה את הרגע ומבקש את ידה. "קבלי טבעת זאת... הן היא לופתת אצבעך כלפות חזך את לבבי הדל". היא עוד מנסה להתנגד חלושות, ואינה מבטיחה להינשא אבל אז לוקחת את הטבעת ורוכנת לנשק את ריצ'רד מעל הארון. ליידי אן יוצאת וריצ'רד, עוד כולו עירום נעמד מולנו ומתמוגג מההישג שלו:

"מי חִזֵּר אחרי אשה בדרך זו?

ומי כבש אשה בדרך זו?

אשא אותה, אך לא לארך זמן.

ולא מאהבה, אלא במטרה

סמויה אחרת.

פלאי פלאים, אני, מי שהרג

את בעלה ואת אביו, כובש אותה

כְּשֶׁהַשִּׂנְאָה רוחשת בלבה,

קללות בפיה ודמעות בעיניה,

ליד הדם הַמְלַבֶּה את שנאתה,

האל ומצפונה וכל השאר נגדי-

ולי אין אף ידיד שֶׁיְּסַיֵּעַ,

רק השטן והעמדת- פנים-

אבל כְּבַשְׁתִּיה, כל תֵּבל מול אפס!

חַה!"

Lars Eidinger’s (Richard) invites Lady Anne (Jenny König) to run him through in Richard III at the Barbican, London. Photograph: Robbie Jack/Corbis via Getty Images

כשקוראים את הטקסט במחזה הרגע הזה מרגיש מופרך לחלוטין - הרי מי תסכים ללכת עם רוצח משפחתה? עם זאת על הבמה הוא עובד, ולא רק זאת, כמה מערכות מאוחר יותר בהצגה התרחש רגע שהפך בדיעבד את פעולתיה של ליידי אן למובנות, מתבקשת אפילו, ולכן גם מכאיבות הרבה יותר:

בערך באמצע ההצגה, אחרי הרבה תככים ורציחות גרוטסקיות שריצ'רד מוציא לפועל הוא סוף סוף מוכתר למלך. עוזרו במזימה הלורד באקינגהם מגיע אליו לבקש את שהובטח לו. בשלב זה ריצ'רד מתחיל לאבד את הקשר עם המציאות ומתרגז על הלורד החצוף. הוא מתעמר בו, צועק, מאיים ולבסוף ניגש אליו עם הצלחת שאכל עד אותו רגע ומורח את התבשיל החום על פניו ובגדיו. באקינגהם נשאר לעמוד כפסל. ריצ'רד פונה ממנו כועס, לפתע נעצר עוטה פנים תמימות ופונה לאדם היושב בשורה הראשונה בקהל ואומר: 'תגיד, אכלת את הפוסי שלה היום' (ומחווה בראשו אל האישה שלצד האיש)

ההקלה הרגעית שהתפשטה ברגע שהדרמה הזאת נגמרה, התחושה שעמדנו בפרץ, שלא נתנו לעריץ להתעמר באחד מאיתנו – התחלפה מהר מאוד בחרדה. תחושה של אשמה פשטה בקהל, האם פגענו בו? האם הוא יחזור? בבקשה שהוא יחזור. ברגע הזה ריצ'רד (או אולי היה זה לארס איידינגר שמגלם אותו?) פונה אל הקהל כולו – 'מה אתם אומרים? מי צריך to fuck off? אני או הוא?' והקהל עונה 'אתה!' הוא נעמד, ואומר, אוקיי, אני יכול להפסיד, אבל זאת בעיה כי אתם אמורים להזדהות איתי... אני לא יודע איך ההצגה אמורה להמשיך מכאן. לארס מתחיל לרדת מהבמה ואומר 'טוב נראה, אני אולי יכול ללכת לעזאזל אבל אולי אני לא אחזור'. סוף המערכה. האולם נדרך. נדמה היה שאפשר לשמוע את הדופק של כל אחד מהאנשים בקהל. אין תשובה. ריצ'רד ממשיך, 'זו שאלה פשוטה, אנחנו היינו אינטימיים איתך, תהיה אינטימי איתנו'. שתיקה. ריצ'רד מוסיף בחיוך 'כן או לא? החיוך שלך הוא לא תשובה...'. בשלב זה ריצ'רד נשכב על הבמה מול האיש השותק ואומר 'אני יכול לחכות, כל מה שאתה צריך להגיד זה כן, או לא'. שתיקה. ופתאום מהמרפסת לימין מישהו צועק – 'מה הולך פה? זה הולך להימשך ככה?' ריצ'רד, מופתע, אומר – עד שהוא יתן תשובה. אני יכול לחכות'. והאיש מהמרפסת 'טוב, אתה אולי יכול לחכות אבל אני לא'. ויוצא. הקהל, כאילו בכדי לחמם את האווירה מגיב ב"אוווו". המבט חוזר מיד מהאיש שיוצא עם זוגתו אל ריצ'רד שמחייך בטיפשיות. הקהל צוחק. פניו צבועות לבן וגופו חנוט במחוך שנועד ליישר את גופו הגיבן לקראת ההכתרה, ריצ'רד פונה לאיש בשורה הראשונה 'נו, אז תפסת (grab) אה, אכלת את הפוסי שלה הבוקר?' שתיקה. מתח. שתיקה. מתפשטת מבוכה, יש חשש שהמשחק הזה יוצא משליטה. משני מקומות שונים אנשים צועקים 'תענה לו כבר משהו' ולארס אומר לאיש 'אנחנו מחכים, לי אין בעיה, אבל תראה אותו' – ומחווה לעבר לורד באקינגהאם שעוד עומד על הבמה, בפנים חתומות מלאות בשאריות נוטפות, בלתי מזוהות. צחוק בקהל שגווע לתוך שתיקתו של האיש שבשורה הראשונה. אישה, כשתי שורות מאחורי השותק-הנבוך צועקת אליו "אתה לא חייב לענות" ו"מישהו יכול לומר לו (לריצ'רד) to fuck off?" מישהו אחר צועק "fuck off!". ריצ'רד ממשיך: "אני התחלתי, אבל רק אתה יכול לסיים את זה" עם חיוך מתוק על פניו הלבנות. שתיקה.

ריצ'רד (או לארס) חשף בפנינו את המבוכה שלו, הוא היה אמין לחלוטין בהודאתו בכישלון של השעשוע שלו עם הקהל. אמנם האמנו שהוא יחזור (והוא אכן חזר) אבל רצינו יותר מזה, רצינו שהוא יאהב אותנו. פתאום התחושה הנעימה של עמידה אל מול הכוחנות שלו התחלפה בתחושת אשמה של בגידה בו, ברצון לרצות אותו, וברצון שישוב, גם אם זה יהיה על חשבון אחד מאיתנו. ההשתעשעות הקטנה עם הקהל הסתבכה והסתבכה עד שהיה חייב להפסיד, אבל ברגע אחד גאוני, ובחשיפה של הכישלון העירום אל מול כולם, הוא החזיר את הכוח אליו, הוא הפך את שיווי המשקל של היחסים מהצורך שלו באהבה שלנו - לצורך שלנו שיאהב אותנו ושירשה לנו לאהוב אותו. הוא הפך אותנו לשבויים שלו, חשף עד כמה אנחנו כולנו בעצם ליידי אן.

חברת הראווה

הרגע שבו ריצ'רד/איידינגר התעמר באותו איש מהקהל אצר כוח נוסף, שכבר חרג מהמתרחש על הבמה ובמחזה. המתח העצום שהופעל על הקהל היווה עדות לפסיביות הבלתי נסבלת שלנו כצופים. לנחות וההנאה שבו אנחנו רגילים לתפוס כל התרחשות כמופע, כדימוי, ולא כממשות. שבירת 'הקיר הרביעי', באותה נשימה שהיא הפכה אותנו לדמויות אקטיביות בהצגה, כלומר הרחיבה את הבמה אל היציע, כך היא גם משכה את העולם 'האמיתי' אל תוך הבמה, הפכה את השחקנים לאנשים ממשים ולמעשה הוכיחה אותנו על עמדת הצפייה הפסיבית שהתיאטרון ממילא מפתה את צופיו להתפנק בה. עמדה שמתחזקת בייחוד באולם ענק וחשוך, אל מול שחקן עם עוצמות כאלו.

אבל הנה פתאום אחד מאיתנו, איש מן הקהל נמצא תחת לחץ מצד האדם הכי חשוב באולם, אדם עם כריזמה עצומה שמשחק רודן אלים ואכזר באופן משכנע. בהתעקשות של איידינגר על ההשתעשעות שלו, גם כשזו התחילה לצאת משליטה, הוא חייב אותנו לצאת מעמדת הצופה (spectator) ולנקוט עמדה. לכן ההקלה הגדולה כשמישהי עמדה אל מולו בזמן שרובנו - כך נדמה - נקרענו בין הרצון לפעול כמוה לבין הרצון להמשיך את המשחק הנורא אך המשעשע.

במחזה שייקספיר מקסים אותנו בכך שדמותו השטנית של ריצ'רד לשלטון חשופה מן הרגע הראשון - כלומר אותנו הצופים הוא לא מוליך שולל ולכן אנחנו יכולים להזדהות איתו ואפילו ליהנות מאדם שאינו בוחל במרמה ורצח על מנת להגיע למלוכה. אדם שאמנם מציג את עצמו כקורבן, כאיש הכן והעניו ביותר בנמצא, אך החשיפה של שקריו לפנינו, של מאוויו גורמת לו להיראות אותנטי, ואפילו ראוי לאמון. שבירת הקיר הרביעי מנכיחה בפנינו שהצגה היא דבר רציני מאוד. הגבול בין המדומה לבין המציאותי דק ושביר. כבר לא מדובר על מטפורה פוליטית רלוונטית אלא גם במצבים יומיומיים של פסיביות נעימה - נעימה ומסוכנת.

בשיח עם הבמאי תומאס אוסטמאייר ועם השחקן הראשי איידינגר שהתקיים אחרי ההצגה, איידינגר דיבר על הכוח של התיאטרון לפתות את הצופה אל העולם שמתרחש על הבמה ולהשאיר אותו שם, לגרום לו לשכוח שהוא עדיין אדם, עדיין נוכח גם כשהוא צופה. הוא אמר שעד כמה שנכון לשחקן להשתמש בכוח הפתייני הזה, להיות בתוכו, חשוב להיות מודעים אליו ולחשוף אותו.

בחיי היומיום, אנחנו מוצפים בכל רגע באירועים אמיתיים ומזעזעים (או כאלו שמפליא שאנחנו לא מזדעזעים מהם). אירועים שמתרחשים בכל טווח שבין הסביבה המיידית ועד הצד השני של כדור הארץ, והכל בתיווך מסכים המקרבים ומציבים אותנו תמיד כצופים בשורה הראשונה. בתוך כל השטף הזה קל לשכוח כמה שכיחים המקרים הבלתי מתווכים בחיינו בהם אנחנו מרשים לעצמנו להישאר בעמדת הצופה הפסיבי גם כשאנחנו בעצם עומדים על הבמה, האות נשמע ועתה עלינו לפעול.

*הציטוטים כולם מתרגומו של מאיר ויזלטר, הקיבוץ המאוחד, 1991 (המפעל לתרגום ספרי מופת).


    כתבות נוספות