k6maC_thick%20(1)_edited.png

שפת מכונה | טור 08

[הטור מתפרסם במקור ב-"עליית המכונות" - קבוצת פייסבוק העוקבת אחר התנודות במאזן הכוח, האימה והאושר, בין הטכנולוגיה לבני האדם.]

על מגיפה שזכתה בפרס ועל תודעתה של סאלי הבובה

אנטואן באוזה ישב לשולחן העבודה, בוהה מיואש בערמת קלפים שעיצב במו ידיו. חבריו, שאיתם בחן זה עתה את המשחק החדש, אהבו אמנם את הרעיון – מעין משחק סוליטייר תחרותי שבו מוחזקים הקלפים באופן הפוך מן המקובל, כלומר לשחקן אסור לראות את הקלפים שלו עצמו, בשעה שקלפי השחקנים האחרים חשופים לו במלואם; אבל משהו לא עבד. החברים לא נהנו. כמו רעיונות רבים אחרים בשלב האבטיפוס, גם זה עמד להיות מושלך אל פח הזבל של משחקי הקופסה. אלא שאז נכנסה אל החדר אשתו (שאותה מזכיר באוזה שוב ושוב בראיונותיו, מבלי לנקוב בשמה) ויצרה מפלצת. היא הציעה להפוך את המשחק התחרותי הכושל, למשחק קואופרטיבי: במקום שיתחרו השחקנים זה בזה, מדוע שלא ינסו להשיג יחד את הניקוד הגבוה ביותר?

אנטואן לקח את זה משם, ותוך כמה שעות כבר היה בידיו משחק עובד. הקלפים מוחזקים אמנם הפוך, אבל השחקנים משתפים פעולה להשגת מטרה אחת. החברים נהנו הפעם מאוד, לא רק מהרעיון, ובכל זאת חלפו שנים עד שהמשחק הגיע אל השוק, שכן באוזה ראה בו לא יותר מאשר ניסוי מוצלח. לאחר שיצא סוף סוף לאור ב- 2010, בתחילה בצרפת ובהמשך במדינות נוספות, הוא צבר לו מעריצים, וב-2013 אף זכה בפרס משחק השנה הגרמני למשחקי קופסה, Spiel des Jahres, מן הפרסים החשובים בתעשייה ומה שהכתיר אותו