k6maC_thick%20(1)_edited.png

עוד על תערוכת הבוגרים של בצלאל 2017


העניין בתערוכת הבוגרים של בצלאל 2017 מתעורר שוב אחרי שרואים את מכלול תערוכות הבוגרים השנה. מה שמייחד את התערוכה הוא האופן שבו אין היא מוגשת ישירות לצופה: האמנים הצעירים אינם עושים לעצמם חיים קלים אלא מתיימרים לעסוק באמנות ניסיונית, אמנות המעזה להסתכן באי הבנה וחוסר משמעות, לגרד בכל פעם מחדש את האזור של הכישלון והקריסה. נקודה זו היא נקודת מפתח לדיון במצב האמנות שבו לא נוכל לעסוק כאן. במקום זאת נתייחס למספר עבודות שהרשימו אותנו בתערוכה – מבלי לפגוע בעבודות טובות אחרות שלא ניגע בהן כאן מפאת חוסר המקום. רשימה זו מכוונת לכלל התערוכה ולכלל המאמץ והאנרגיות שהתערוכה העמידה, לאהבת האמנות העולה מהתצוגה ולמחויבות שהעבודות והאמנים העומדים מאחוריהן מקרינה החוצה לצופה, דווקא בסרובה לפשר מיידי; מתוכה עולה אולי מהלך רחב יותר של חזרת האמנות העכשווית לנסיוני. [גילוי נאות: המחברים הינם מרצים בבצלאל.]

מתוך ההצבה של תמיר ארליך

ולמה הכוונה? מן הביקור בתערוכה עולה שרוב העבודות בה מתווכות באמצעות מושגים, שאלות, תהיות המתמקמים בלב העבודות שאינן ניתנות להבנה ולחוויה באופן בלתי אמצעי על ידי צופה [חיצוני], שאינו אמון על שפתו הייחודית של כל אחד מהאמנים המציגים. לכן, על מנת להבין את התערוכה, חייבים בראש ובראשונה להתמסר ללשון ולעולם של כל אחד מהאמנים בנפרד, מבלי לעשות עוד ניסיון נפל מאולץ להניח כי יש איזה מכנה משותף או מחשבה המאחדת את התערוכה כולה [כפי שנעשה בזחיחות הדעת בחלק מהביקורות], וברור כי גם פעולת האוצרים עצמה ויתרה על הרצון ללכד את התערוכה. וגם אם יש לאחרונה התעניינות יתר בעבודות של מי שעוד לא הוגדרו כ״אמנים״, בהפוך על הפוך ניתן לומר שזה דווקא הרגע הראוי להתעמק בעולמם של המציגים, דווקא בשלב הסיפי הזה בין רגע הפרידה מבית הספר לרגע ההתייצבות בעולם האמנות. אי אפשר להתעלם היום מהעובדה שכוחות השוק מכתיבים את מהלכיהם של האמנים העכשוויים יותר מאי פעם, והיתרון היחידי העומד להם ברגע סיפי הזה עולה בברור מהתערוכה שאחת מתכונותיה הראשית היא שאינה מתכתבת עם החוץ, כלומר עם עולם האמנות כעולם של המסחר באמנות. התערוכה מפנה את גבה לעולם הגלריות והמוזיאונים המקומיים, לאוצרים/אוצרות המחפשים כוכבים, לאספנים שמחפשים השקעה זולה וטובה. בנוסף לכך, רמת ההפרדה בתצוגה, רמת הדקרונסטרוקציה לרעיון ה״תערוכה״ כה גבוהה, עד שהבנה של עבודה אחת לא תאפשר הבנה של עבודה אחרת, העמקה בייצוג אחד לא יעזור להבין או להנות מהעבודה שלידה, כשעיקרון הריבוי, הן של המושג והן של החוויה, הוא המלווה את הצופה בתערוכה.

נאמר שהתערוכה אינה פוליטית, שהיא אסקפיסטית, שהיא ממשיכה מסורת בצלאלית ארוכת שנים של עיסוק לא חברתי אלא פנים-אמנותי. אבל אמירה זו ביטאה חוסר הבנה עמוקה, שכן, הפוליטיות של התערוכה נעוצה בדיוק בהפניית העורף לכוחות השוק, ובסרוב העיקש לצו העכשווי לסגת מן האופק השכלתני של האמנות. להיפך, התערוכה האינטלקטואלית הזו מקיימת מחשבת יתר של האמנות, במובנה הטוב, שהרי על אמנות אי אפשר לחשוב יותר מדי, וכפי שיוזף בויס נהג לומר, ״לאמנות עוד לא הגענו״. ההנחה שאפשר לעשות עבודות הדורשות מהצופה התעמקות ומחשבה היא כלשעצמה מעודדת, שיש אמון בצופה וביכולות שלו להתמסר ולהבין, לגרום לו להאמין שההגעה למשמעות אפשרית, אם יקדיש את הזמן, המאמץ והסבלנות הראויים; ולא לוותר על המהלך כולו מראש, כפי שנעשה ברוב התערוכות העכשוויות. זאת ועוד, אף על פי שהאמנים הצעירים בבצלאל הגו את התערוכה עוד לפני הדוקומנטה האחרונה, וסביר שרק מעטים מהם צפו בה, נדמה כי הם מהדהדים כמה ממהלכיו של האוצר אדם שימצ׳יק – את האופן שבו בנה את התערוכות באתונה ובקאסל, את הפיזור, הריבוי, חוסר המחוייבות לאג׳נדה מסחרית, את הרצון לחשוב ללא מוסרות תערוכתיים מוקדמים, ולמעשה אולי אף כנגדם, ובעיקר את האינטלקטואליזם החריף, פעמים רבות עד כדי חוסר פשר, שלא מסביר עצמו עד דק. אבל לעומת הדוקומנטה, שם העבודות סבלו מהצגה שלא עושה חסד לעבודות, מסתירה את השכל העומד מאחוריהן ומוחקת את ההקשר הפוליטי שלה, בכך שלא היו טקסטים על הקירות, המהלך בבצלאל מראה כי האמנים הצעירים אינם חומקים מנסיונות ניסוח המחשבה על עבודתם, בכתיבה מרשימה שאינה נופלת בפח הביוגרפי ומציגה עמדות עיוניות מבהקות.

מתוך ההצבה של תמיר ארליך

בחממה מוצגת אחת העבודות המורכבות שראינו, עבודה המהדהדת אמנים כמו פרננדו פסואה ורועי רוזן, תוך שהיא עושה מהלכים פנימיים ביחס לאפשרות להציג ריבוי זהויות וריבוי ידיים יוצרות בתוך יצירת אמנות אחת. תמיר ארליך למד לעומק את מנגנוני התמיכה והתרומה העומדים מאחורי ״מרכז מנדל למדעי היהדות״, בניין חדש הנמצא מאחורי בצלאל ובסמוך לבניין רבין, בניין אבן וזכוכית המשקיף על עיסאוויה, והמשמש כמרכז אינטלקטואלי אקדמי ללימודי יהדות ביקורתיים. מאחורי מרכז מנדל עומדת קרן מנדל, שלה גם מרכז חשוב להוראה מתקדמת של מנהיגות חינוכית ובה צומחים טובי מנהלי המוסדות בארץ. תמיר יצר קבוצת לימוד אמנות פיקטיבית הנשענת לכאורה על תלמידים מצטיינים מחוגים שונים באוניברסיטה העברית, שאותם כאילו הנחה בלימודי אמנות במהלך השנה כולה. בתערוכה מוצג פרוייקט הגמר של הקבוצה, הכולל עבודות של כל אחד מחבריה, כך שנוצרה תערוכת בוגרים בתוך תערוכת בוגרים: בתוך התערוכה של תלמידי בצלאל נמצאת תערוכה של סטודנטים חובבנים, כפי שהם מדומיינים על ידי בוגר בצלאל מוכשר ביותר. זאת ועוד, בתערוכה מוצגים אובייקטים, מפות ושרטוטים המבקרים את מוקדי הכח של מנדל, את השתלטות הכסף על האקדמיה ואת ההנהגה והמנהיגות ה״חינוכית״ של הקרן, שאינם אלא תהליכי דה-פוליטיזציה של המרחבים האורבניים והפוליטיים של הקמפוס, של המבנים ושל התצוגות בתוך המבנים, כמו תערוכת הבוגרים של בצלאל עצמן הנהנית מתמיכת הקרן עצמה וידועה כאמור ברוח הא-פוליטית של העבודות המוצגות בה. המבקר שאינו מכיר את המבנה הביקורתי שהתערוכה מעמידה יכול לטעות ולחשוב שזו באמת תערוכת סטודנטים מהאוניברסיטה, מוכשרים למדי, שכן מכלול העבודות המוצגות מעמידות skill ראוי, גם אם צורני בעיקרו, והן אינן חורגות במבט ראשון מרמת התערוכה ה״חיצונית״ לתערוכתו של ארליך. כך נוצר טשטוש וביקורת אירונית על בצלאל ועל תערוכת הבוגרים עצמה. ההשתקעות של ארליך בעבודות הסטודנטים המדומיינים, המישור הפיקטיבי של התערוכה, יחד עם המחקר האמפירי והביקורתי בתפקידה של קרן מנדל בקיבוע המבט הכובש מהיכל השיש/זכוכית שהיא הקימה, מייצר שפה מרתקת שמעלה תהיות מטרידות באשר ליכולתה של האמנות העכשווית להציב עמדה אתית ביחס למציאות, לבעוט בדלי החלב שלה עצמה, ולייצר וירוס האוכל את התצוגה מבפנים.

מתוך ההצבה של פז שר

מתוך ההצבה של פז שר

עבודה מעולה זו שולחת אותנו לקומה שמתחת לארליך, שם מוצגת אחת התערוכות היותר מורכבות של התצוגה הנוכחית, תערוכתו המאתגרת של פז שר. התערוכה התופסת חלל רחב ממדים, חוסמת את הגישה לתערוכה עצמה, והצופה עומד בעצם על סיפה, בשוליים של התערוכה הסתומה למבט, ואינו יכול לחדור לתערוכה או להכיל אותה במבטו. רצפת בריסטולים לבנים נפרדים מתוחה בדיאגונליות מרחפת מקצה לקצה, ומזכירה מאד את האדמה השבורה של האנס האקה מהביאנאלה בונציה (1993), כשמתוכה צומחת דמות של חיה היברידית [ספק גמל], המוארת מבחוץ לחלל באור זרקורים. הרמקולים המוצבים מהתקרה מספרים סיפור סוריאליסטי למדי, כשעבודת סאונד מחוררת את החלל בנרטיב פארה-פיקציוני פואטי ורב רבדים, המבלבל בעצם את התצוגה ועוסק בין היתר בהצגה מקורית של טיעונו המפורסם של היידגר ביחס לידית של הדלת, המופיעה בעצמה הרחק בתוך החלל כשהיא מעוותת, כך שנוצר פיתול נוסף לריצפה המרחפת ולגמל המדומיין.

מתוך ההצבה של ענבר חגאי