k6maC_thick%20(1)_edited.png

באק טו דה פיוצ׳ר


נפגשנו (לני וישי) ללא מעט שיחות בפריז. הכיר בינינו מקסים טורבו, אמן וחבר משותף. לני בחילופי סטודנטים באקדמיה לאמנות בסרז׳י. ישי משתתף בתכנית הרזידנסי של הסיטה ובימים אלו (תחילת יוני 2019) מציג תערוכת יחיד בארטיסט ראן ספייס ׳פלסמן פרודווי׳ (Placement Produit) ובעוד כשבועיים (נכון ל-3.6.19) ישתתף עם עבודת וידאו כחלק מיריד ארט באזל בשוויץ.

יום שני, 3.6.19, 17:38

ישי שפירא קלטר: אוקיי. אני תמיד מתעניין בדרך שבה אנשים שונים הופכים לאמנים. לכל אמנית או אמן יש סיפור רקע, הרגע שלפני לקיחת האחריות הזו, דבר מה שגרם לה או לו לבדוק איך לומדים אמנות, או למה בכלל עושים אמנות (שאלה שממשיכה להופיע לאורך הקריירה מעת לעת). יוסי ברגר ז״ל, אמן ומורה שהיה אהוב עלי במיוחד, נהג לכנות את האינטואיציה שמכוננת עשייה אמנותית בכל פעם שהשתמש במילה ׳הדבר׳ (ואף גלגל את עיניו וזקף את אצבעותיו לכיוון השמיים בעת אומרו ׳הדבר׳). אני פירשתי את ׳הדבר׳ כמנוע שמאיץ את הפעולה האמנותית, מעין אקסלרטור, ׳הדבר׳ רוחני ככל שיהיה או קונקרטי, ׳הדבר׳ שמוביל להנכחה של פעולה בעולם כאחת שחשובה יותר מפעולות אחרות - זו בעצם החלטה. ו׳הדבר׳ הוא גם הפענוח של הפעולה - הבבואה התחושתית, הפרשנית, התבונית - הרגע בו היצירה מחזירה מבט אל הצופה. מתי בעצם התברר לך שאת רוצה לקחת חלק בעשיה אמנותית? או להעמיק את הידע שלך בתחום? לתקשר את ׳הדבר׳ שלך?

יום שלישי, 4.6.19, 01:55

לני גאונט: אני חושבת שהיה לי הרבה מאוד מזל כי הרגע הזה הגיע אצלי בגיל מאוד צעיר. כשהייתי בכיתה ח׳ שמעתי מכמה בנות כיתתי על תיכון ״תלמה ילין״ אליו הן עומדות להבחן. אחרי שיטוטים ארוכים באתר האינטרנט של בית הספר הגעתי למסקנה שזה מקום שאני רוצה להיות בו. עד אותה תקופה היו לי שנים מאוד קשות עם עצמי, עם בני גילי והלימודים. חוג הצילום אליו הלכתי היה המקום בו התחלתי לבנות לעצמי בטחון להיות טובה יותר כלפי עצמי והסביבה. הגעתי למבחנים עם מעט מאוד בתיק העבודות ולא התקבלתי. אני לא זוכרת אם נעצבתי אבל באותו רגע החלטתי שאעבוד קשה ואצליח. זה מה שקרה. לא היה יום שיצאתי מהבית בלי סקצ׳בוק, כלי רישום ותמונות משפחתיות ישנות אותן רשמתי מהתבוננות. בראיה לאחור ההחלטה הזו ממש שינתה את האופן בו תפסתי את החיים והמקום שלי בתוכם. ההבנה שיש לי את היכולת לבחור מצב בו אני רוצה להיות ולהגיע אליו, שינתה מאוד את החוויה שלי בעולם. לפי דעתי כשחזרתי למבחנים בשנה הבאה התקבלתי בגלל האדם שנהייתי בשנה הזו בזכות הרישום, ולא בגלל הרישומים. בתיכון התאהבתי בהיסטוריה של האמנות ואפילו לראשונה בחיי הצטיינתי בלימודים עיוניים, הבנתי שזה המקום שלי.

בחודשים האחרונים אני מתוודעת מחדש ומבינה כמה משמעות יש לעשיית דבר שגורם לך להרגיש טוב באמת. היום אני מזכירה לעצמי שרק בנקודה שבה אני מרגישה שאני עושה קודם כל עבור עצמי, אני מתקרבת למקום שבו דברים יכולים להיות רלוונטים גם לאחרים.

מה איתך? אני זוכרת שאמרת לי שמבחינתך אמנות היא הדרך שלך להשיג לעצמך חופש מוחלט. יש רגעים בהם ׳הדבר׳ הזה התערער אלך שזכורים לך במיוחד?

יום חמישי, 6.6.19, 12:51</