ארכיון עזוב של מכשפה

 

 

תקופה ארוכה עמד הארכיון של ת.פ.ריס למכירה פומבית במונקו שברביירה הצרפתית מבלי שנמצא לו דורש. ריס היתה ודאי כאישה אחת האמניות הבולטות והמוערכות בוינה של תחילת המאה ה-20 באחד מרגעי השיא התרבותיים של הבירה האירופית. העניין האפסי בארכיון האישי של האמנית הוא סימן עובדה ברור, ריס נמחקה מדפי ההסטוריה. מלבד חוקרים בודדים איש לא זכר את שמה או ידע לייחס לה את יצירות האמנות שהותירה אחריה.

 

תרזה פאודורנה ריס, אמנית, אישה, יהודייה ממוצא רוסי, שחיה ופעלה בוינה בתחילת המאה העשרים. אמנית שיצרה גוף עבודות רחב ומעניין. עבודות שעסקו בנושאים כגון זרות, זהות, נשיות ומגדר. אמנית שפעלה בשיא הפריחה התרבותית של העיר וינה. שהצלחתה גברה על כל אמן גבר אוסטרי. אמנית שגורשה מביתה במלחמת העולם השנייה, שנאלצה לברוח כדי להציל את חייה.

 

ריס ילידת בודפשט, חיה בין השנים 1886-1956. עוד כילדה היא סומנה כגאונה, והפסלים הראשונים שיצרה היו עוצרי נשימה, מדויקים, נועזים ומעוררי שאלות רבות. אישיותה המעניינת והעצמאית, סייעה לה להתגבר על הקשיים שהערימו עליה כאישה בעולם האמנות. ריס פעלה בשיאם של עושר ושל צמיחה תרבותית בוינה, בסביבה שהייתה גברית ברובה. מול האתגרים הללו היא נלחמה בכדי להגשים את שאיפותיה. בין היתר, היא מרדה במערכת האקדמית, ואף סולקה מהאקדמיה בה למדה במוסקבה כשהייתה צעירה. בוינה, דרשה ללמוד פיסול כשאר הסטודנטים הגברים וערערה על המוסכמות המקובלות. לדוגמא, ריס הייתה הראשונה שהגישה בקשה להצטרף לסגל המרצים ולהיות הפרופסורית הראשונה באקדמיה לאמנות של וינה.

 

פרופסור אלמונד הלמר, שהיה מחשובי ובכירי המרצים, הסכים לקחת את ריס כתלמידתו הפרטית, על אף שבאותה התקופה נשים לא התקבלו למוסדות האקדמיים. ריס מראה לו צילום קטן של פסל הנקרא ״הסהרורית״. את "הסהרורית" פיסלה עוד כשהתגוררה במוסקבה ועוד לפני שחגגה את גיל עשרים. הפרופסור נדהם, הוא לא מעלה על דעתו כי הצעירה שעומדת מולו פיסלה דבר נוגה ומדויק שכזה. הפסל היה גדול ממדים, יפהפה ופואטי. הפסל תיאר אישה צעירה שנמצאת במעין מצב ביניים, בין ערות לחלום, בין מציאות לדמיון, במעבר בין עולם אחד לאחר. ריס מפסלת בסטודיו של הפרופסור בקצב מהיר, היא לומדת ומתפתחת, ועד מהרה מאפשר לה הלמר לפסל את השלדים של פסליו, ולעיתים את הפסלים בשלמותם. 

 

אישיותה המרדנית והחריפה של ריס באה לביטוי בעבודותיה, מציורים בעלי אופי נוצרי מובהק ועד תיאורי דמויות מופשטות שקיבלו צורה של ממש בדמיונה ובידיה של ריס. היא העניקה לדמויות כמו ״המוות״, ״לוציפר״, ״חוה״ ו״האל״ צורה מוחשית, שאתגרה את הצופה. האופן שבו היא פיסלה היה יוצא מן הכלל. הגישה הייחודית של ריס לאבן הייתה רעננה ואחרת, הפסלים של ריס הביעו רגש כה רב, אך בו בעת הם שמרו על הכללים והדיוק של הפיסול הקלאסי.

 

 

הפריצה של ריס מתרחשת כשהיא מציגה את ״המכשפה״ בתערוכת היחיד הראשונה שלה בבית האמנים בוינה בשנת 1920. בפסל מתוארת דמות נשית יושבת על סלע כבד, עירומה לגמרי, מבטה מפתה ודוחה בנשימה אחת, שיערה הארוך והמתולתל מתעופף ברוח. המכשפה נושכת את שפתיה ומיישרה מבט אל הצופה, היא קוצצת את ציפורניה בעזרת מספרי גינה כבדות ומכינה את עצמה לטקס של ליל ולפורגה, או בשמו הנפוץ בתרבות העתיקה ״שבת המכשפות״. בטקס זה, על פי המיתוס מהמאה החמש-עשרה, נהגו מכשפות ויצורים על טבעיים להתכנס בהר ברוקן שבגרמניה, כדי לקיים חגיגות פרועות של סמים, הזיות, מוזיקה וריקודים. הפסל, שמעורר פרובוקציה, ומקבל תגובות רבות, מזכה אותה בהצלחה כבירה. כתוצאה מכך, באותה השנה נפתחים לראשונה שערי האקדמיה לאמנות בוינה בפני נשים. ריס מוכתרת כחלוצה ומתפרסמת בוינה ומחוצה לה.

 

בשנת 1930 מגישה ריס מכתב לרקטור האקדמיה בבקשה להיות המרצה הראשונה, ולהעביר שיעורי מודל עירום לנשים. זאת, בכדי לאפשר לנשים את אותן הזכויות הלימודיות כמו לגברים. יש לזכור שגם לאחר שנפתחו שערי האקדמיות לנשים, הן עדיין לא היו מורשות לקחת חלק בשיעורי מודל העירום, דבר שפגע בהתקדמותן. למרות רצונה הטוב של ריס, בקשתה נדחת, חוסר השיוון והערכה כלפיה נשארו כשהיו, כיוון שהייתה אישה. 

 

ריס המשיכה לעורר סנסציה בוינה, החוג סביבה כלל אמנים מצליחים רבים, כמו אגון שילה וגוסטב קלימט, שאף סיפח אותה לחבורת הסציוניסטים בשיא פריחת התנועה בוינה. למרות זאת זכתה ריס להכרה פחותה משאר עמיתיה הגברים. היא פיסלה דמויות חשובות כמו מארק טווין, שאף הגיע לסטודיו שלה כדי שתיצור את הדיוקן שלו, הציגה בתערוכה העולמית בפריז ובביאנלות הראשונות בוונציה יחד עם גדולי האמנים. בנוסף לאלה, ריס עוררה סערה סביב פסלה ״לוציפר״ משנת 1897. הפסל מתאר גבר חסון ושרירי שיושב על סלע כבד, הגבר נראה טרוד במחשבות, אך מבטו החלטי ונוקב. על הפסל נאמר כי הוא מזכיר את פסלו של אוגוסט רודן ״האיש החושב״ משנת 1902, ואף הועלו טענות כי הוא מחקה אותו. אך למרבה ההפתעה רודן יצר את "האיש החושב" שלו כחמש שנים לאחר שריס פיסלה את ״לוציפר״ שלה. בתגובה ענתה ריס להאשמות כי ״אולי רודן העתיק את לוציפר שלי?״.

 

ב-2018 רוכשת ולרי הבסבורג, אמנית וסטודנטית באקדמיה לאמנות של וינה את הארכיון הנשכח של ריס. הבסבורג צוללת אל תוך הארכיון ואל סיפורה המרתק של האמנית. היא נוסעת ללונגו שבשוויץ וחוקרת את היעלמותה. כשהיא מגיעה ללונגו, היא מגלה כי אפילו מצבה לזכרה של הפסלת שהשקיעה את כל חיה בעיסוק באבן אין. כי לפסלת שהותירה אחריה פסלים רבים, אין לא יורש, לא מורשת שחקוקה בדפי ההיסטוריה, ואף לא חלקת אדמה ואבן לזיכרון. במקביל בארכיון מגלה הבסבורג תמונות, דיוקנאות עצמיים מצולמים, מכתבים, שירים, יומן, רשימת עבודות וצוואה הכוללת את בקשתה האחרונה של האמנית, שביום מן הימים אוסף עבודותיה יגיעו למוזיאון היהודי בירושלים.

 

שנתיים לפני כן, מגיעה אנקה לזניאק, אמנית, חוקרת ומרצה מפולין לוינה. לזניאק מתעסקת במחקר היסטורי ואמנותי אודות סיפורה של האמנית הנשכחת ריס. את המחקר של לזניאק מציתה "המכשפה". לזניאק מגלה בספרה של ג׳ולי מ.ג׳ונסון ״מפעל הזיכרון: האמניות הנשכחות של וינה במאה העשרים״, תמונה של פסל משנת 1895 שנקרא ״המכשפה״. הפסל מסקרן אותה. מה שמושך אותה אף יותר, הוא תצלום חדש יותר של הפסל, בו חלקים משמעותיים בפסל נעדרים.

 

לפני כעשרים וחמש שנה, נמצאה ה״מכשפה״ של ריס בחצר עזובה בוינה. הפסל נמצא כשהוא שבור בחלקו, היד המחזיקה את המספריים חסרה, וכתמי צבע אדום צובעים את פניה וגופה של המכשפה. בדומה למכשפה גם בסיפורה של ריס אלמנטים רבים חסרים. ולרי ואנקה מחליטות לחפש אחר החלקים הנעלמים בסיפורה של ריס. הסיפור של ריס מעניין אותן וחשוב להן, עליהן להוציא אותו אל האור מחדש. כאמניות, כנשים וכחוקרות, הן מבקשות לכתוב מחדש את ההיסטוריה החסרה של האמנית.

 

בזמן ביקורי בוינה, גיליתי את הסיפור המעניין של תרזה פאודורנה ריס. הסיפור של ריס ריתק אותי, ורציתי לשמוע עוד ולקחת חלק בפרוייקט הזה. במהלך קורס משותף ולרי שיתפה אותי בפרוייקט, ואת אנקה הכרתי כשהגעתי לתערוכה בה הציגה ולרי עבודה הקשורה לתרזה ריס.

המחקר אודות נשים אמניות שנשכחו ונמחקו מדפי ההיסטוריה סיקרן אותי. גיליתי כי אמניות רבות כמו ריס לא הוכרו ביחס לגברים, כי עבודותיהן נעלמו או הושמדו, וכי הן לא זכו לשום אזכור בהיסטוריה. 

 

התערוכה ״עיר של נשים״ הוצגה במוזיאון הבלוודר בזמן שהותי בוינה. כשהגעתי לתערוכה נדהמתי לגלות כמה אמניות נהדרות היו באותה תקופה. אמניות שלא זכו כלל להכרה. העובדה הזו זעזעה אותי. בתערוכה הוצגו עבודות של ריס ושל נשים רבות נוספות. נשים שהיצירה שלהן לא נופלת באיכותה מיצירתם של גברים בתקופתן. הן תיארו נופים, סצנות מחיי היום יום, ואת עולמן הפרטי והאינטימי כנשים בחברה. למרות הערך והעניין שבעבודותיהן, אמניות אלו נשכחו ונמחקו. קשה למצוא אפילו ספר אחד שמתאר את חייהן ואת פועלן האמנותי.

 

הפרוייקט סביב חיה וסיפורה של ריס ממשיך. שאלות רבות עוד נותרו פתוחות, כמו גם שאיפות לגבי העתיד לבוא. ולרי הבסורג ואנקה לזינאק, רוצות להקים מצבה לזכרה של ריס. לתקן את העוול שנעשה, להעניק מקום מחודש לאמנית שאף לא זכתה למצבת זיכרון, שנקברה בבית קברות קטן תחת שם בעלה, שאין לה אף קרוב או בן משפחה שימשיך את מורשתה. בהמשך הן מתכננות לכתוב ספר שיאגד בתוכו את ההיסטוריה המיוחדת של ריס, ואף מתכוונות לצלם סרט דוקומנטרי או עלילתי שיחזיר את ריס לחיים. בעזרת החומרים מהארכיון וחיפוש אחר עבודות נוספות שנעלמו, הן מעוניינות להקים תערוכה הכוללת את עבודותיה של ריס. כמו כן, הן מקוות להגשים את צוואתה של ריס ולהעניק את הארכיון למוזיאון בירושלים.

 

הסיפור של ריס גרם לי לתהות, כמה סיפורים על אמניות נשכחות עוד קיימים? ומה הפסדנו אנחנו מהמחיקה של האמניות הללו מדפי ההיסטוריה? האם פספסנו עוד אמניות מרתקות כמו ריס? אמניות שלא הוזכרו בשיעורי ההיסטוריה ולא בספרים האקדמיים, שלא קיבלו מקום שווה בעולם האמנות ובעולם בכלל, שיצירותיהן, סיפוריהן וחייהן נעלמו ונשכחו כלא היו.

 

 

 

 

 

 

Please reload

    כתבות נוספות

FOCUS: הדס חי

24.07.2020

שפת מכונה | טור 15

06.07.2020

שפת מכונה | טור 14

06.07.2020

שפת מכונה | טור 13

06.07.2020

הניצולה של עולם הקומיקס

25.06.2020

FOCUS: אריאל פדהצור

22.06.2020

FOCUS: שלו אריאל

19.05.2020

שפת מכונה | טור 12

11.05.2020

1/4
Please reload

KOMA_LOGO_TM4CNG_WBPAGE2-02-02.png